נתחיל בהמלצה: אם אתם מתכוונים לראות את "הרוח במעטפת" אני בהחלט ממליצה לכם לראות את זה בIMAX כיוון שקשה לי לדמיין את האפקטים הגדולים מהחיים האלו על מסך קטן יותר (או עם סאונד מיושן יותר).
עבור אלו מכם (כמוני) שלא מכיר את ההיסטוריה של המותג היפני עשיתי קצת שיעורי בית ואספק לכם רקע: "הרוח במעטפת" התחילה כסדרת מנגה יפנית ב-1989 אשר רצה בחלקים למעלה מעשרים שנה. הסדרה הפכה להצלחה ענקית ביפן וקיבלה מספר עיבודי אנימה. במסך הגדול יצאו מספר סרטים, שהראשון בניהם יצא בשנת 1996. ההצלחה של "הרוח במעטפת" התפשטה גם למרקעי הטלוויזיה, משחקי המחשב והחל מהיום, גם להוליווד. מהצלחה שכזאת קשה להתעלם, סטיבן ספילברג ביחד עם חברת ההפקות שלוDreamworks , רכשו את הזכויות לעיבוד לייב-אקשן אמריקאי ללהיט היפני לשמו כאן התכנסנו.
סיפור הרקע שלנו מתרחש ביפן, בעתיד הלא רחוק, בעולם פוסט-סייברפאנק בו רוב אנשי האוכלוסייה מבצעים שינויים בגופם באמצעות תותבים או שדרוגים קיברנטים. הגיבורה הראשית היא מייג'ור (סקרלט ג'והנסון), בעלת גוף סייבורגי ומוח אנושי. מייג'ור עובדת עם כוח משטרה מיוחד שמורכב מחיילים לשעבר ובלשי משטרה בעלי כישורים מיוחדים שמטרתם להילחם באיומי טרור שונים עם דגש על טרור-רשת. מייג'ור עצמה הינה מיוחדת גם בעולם העתידני שמוצג בפנינו, היא המקרה הראשון של מוח אנושי אשר הושתל בגוף רובוטי, מה ששם אותה באמצע בין מכונה לבין אדם ומעלה את השאלה, איפה עובר הגבול בין אדם למכונה?
הליהוק של סקרלט ג'והנסן עורר לא מעט מחלוקת תחת הכותרת של "white washing" (ליהוק של שחקנים לבנים לתפקידים של דמויות מרקע אתני שונה). היו אפילו שמועות שצוות ההפקה השתמש באפקטים מיוחדים על מנת לגרום לג'והנסן להיראות יותר אסייאתית. רוב הביקורת דווקא הגיעה מהמדינות המערביות, לעומתם, מעריצים יפנים לא הופתעו מהליהוק הכל כך לבן, תחת הסיבה (ההגיונית) שהפקה אמריקאית תרצה פרצוף מוכר על כרזות הפוסטרים על מנת למשוך קהל. בנוסף, לטענתם, המראה הפיזי של השחקנית הוא כקליפת השום לעומת מהותה. הנושא העיקרי של הסרט הוא זהות עצמית ואיך זו משתנה תחת האפשרות בשימוש בגופים קיברנטים שמכילים מוח אנושי אשר מחובר לאינטרנט, מה שללא ספק הוא ביקורת חברתית נוקבת על התקופה בה אנו חיים היום.
במאי הסרטים המקוריים, מאמארו יושיי שיבח את ג'והנסן ואמר שיש לה את המראה הנכון לייצוג תרבות הסייבר-פאנק. לטענתו, בעלת ניסיון וגישה והם מלכתחילה לא ציפו לשחקנית יפנית. "מייג'ור היא סייבורג והתצורה הפיזית שלה היא לחלוטין בדויה, אפילו אם הגוף המקורי שלה (בהנחה שדבר כזה בכלל קיים) היה יפני זה עדיין לא היה משנה שום דבר כיוון שמייג'ור לא אמורה להיות מזוהה עם הזהות הקודמת שלה. אני מרגיש שההתנגדות לליהוק מגיע ממניעים פוליטיים ואין להם מקום ביצירה אומנותית".
למרות התלונות, לטעמי הסרט עצמו מייצג את יפן ואת הונג קונג בפרט בצורה מאוד נאמנה. כל התמונה הויזואלית צועקת את תרבות הפופ היפנית: הצבעים, האורות, הפרסומות, המוטיבים, הכל מופיע שם. כמעט כל צוות השחקנים והניצבים הם אסייתים ואלו שלא מייצגים גיוון עדתי. הם מדברים במבטאים שונים וללא ספק מודגשים כאאוטסיידרים או אפילו אורחים בתוך הבועה האסייאתית. יחסית לסרט אמריקאי, לא מעט מהדמויות דיברו יפנית ולמרות שהדמות הראשית היא דוברת אנגלית, ההרגשה היתה מאוד מקומית.
הסרט עצמו בנוי כסלט של השפעות חיצוניות: "המטריקס" (רק כאן זה יותר שאלה של הביצה והתרנגולת), "טרון", ""Final Fantasy, "בלייד ראנר" ו"זכרון קטלני". עצם קיומים של סייבורגים הוא לא ממש נושא חדש בקולנוע האמריקאי אם זה בסרטים כמו ה"מחליפים", "האי", "שליחות קטלנית", "רובוקופ", "אקס מכינה", "מסע בין כוכבים", ואפילו "נשות סטפפורד" אז קשה לומר שהיה להם יותר מדי מה לחדש לנו בתחום שכבר נחרש למוות מכל כיוון אפשרי.
למרות שהאפקטים והאורות זזו במהירות-על על המסך הסרט עצמו הרגיש בהילוך איטי. אולי זה בגלל שהמוח האנושי לא באמת יכול לעבד כל כך הרבה מידע/תמונות בבת אחת או אולי העלילה לא היתה מספיק מעניינת כדי לבלוט בתוך כל ה-CGI שהמטירו עלינו מכל הכיוונים.
ג'והנסן עצמה היא גיבורת אקשן מנוסה. היא מזוהה עם אינספור דמויות נשיות חזקות ויש לה משיכה מאוד ברורה לדמויות מגוונות ולעולם הממוחשב ("לוסי", "הנוקמים", "היא") ודווקא אליה אין לי טענות, היא עשתה את העבודה שלה טוב. היו לא מעט רגעים בהם אמרתי לחבריי לצפייה שאם הייתי יכולה לבחור להיוולד לתוך גוף סייבורגי גם אני הייתי בוחרת בסקרלט ג'והנסן. היא יפהפייה אמיתית, יודעת להילחם ובעיני היא גיבורת-על לכל דבר.
קשה לי לומר למה לא התלהבתי מהסרט, זה לא שמדובר בסרט גרוע. מצד אחד הוא חגיגה לעיניים ומי שאוהב אפקטים וצבעים בוהקים יעוף על הסרט הזה, מצד שני הסיפור הרגיש סינתטי בדיוק כמו הדמויות שבו. אז כן, התחברתי לסייד-קיק של מייג'ור, באטו (פילו אסבק, "משחקי הכס"), שמסיבה לא ברורה נראה בדיוק כמו הדמות של קיפר סאת'רלנד ב"נערים האבודים". פיתחתי גם סוג של אמפתיה לדמות של ג'ולייט בינוש אשר מגלמת את המדענית שלקחה חלק בבנייתה של מייג'ור. אך מעבר לזה לא הצלחתי לעמוד בקצב. לאט מדי או מהיר מדי, אבל לא תופס יותר מהרגיל.
ניצן ניקי מור
בת 34, מורה לאנגלית, חובבת קולנוע, טלויזיה, קומיקס, היאבקות ואופנה. שואפת השראה יומיומית מבאפי סאמרס והרמיוני גריינג'ר. אמא לכלבים, אספנית כפייתית ומכורה לקינוחים מושחתים.