מה אתם מחפשים בסדרת טלוויזיה? אתם אוהבים לצחוק? להיות במתח? לפחד? או לגרד את הראש ללא הפסקה תוך כדי מלמול WTF ללא הפסקה לכיוון המסך שלכם? באופן אישי, אני אוהב לגרד את הראש, בתור מישהו שמתעסק בכתיבה (גם בגיקסטר וגם בחיים המקצועיים) אני אוהב שכותבים מפתיעים אותי, ואחרי שלושה פרקים שלמים של "לגיון" ברור לי לגמרי שהכותבים של הסדרה הם פשוט גאונים.
גם אם אתם לא אוהבים לגרד את הראש, אבל התחלתם את הסדרה מתוך מחשבה שהיא פשוט תהיה משהו מבדר עם גיבורי על (נוסח ה"חץ", ה"פלאש" או "סופרגירל") כדאי לכם להפסיק כבר עכשיו, כי זה רק הולך להיות גרוע יותר עד הסיום.
פרקים שמתחילים באנקדוטות מבדרות או משלים מאתגרים הם משהו מיוחד בנוף הטלוויזיוני, כי בניגוד לפרק רגיל שבו אנחנו מחכים לדעת מה יקרה ואז להבין מה המסר שביקשו להבהיר לנו, אנחנו יודעים מה המסר ממש בתחילת הפרק. אבל אין לנו שמץ של מושג עדיין איך הסיפור שלנו מתקשר לאותו משל, ואת ה 40 דקות הבאות אנחנו נבלה בלתהות, עד הרגע שבו תדלק הנורה הקולקטיבית בראש שלנו ונצעק אההההההה, בטח.....
את פרק 2 של לגיון בילינו בפיצוח הראש של דיוויד, ההיסטוריה שלו וחלק מהסיבות שבגללן הוא, קצת, ובכן, משוגע. אז זה כמעט מתבקש שבמקום להעמיק שם, יבקשו מאתנו קצת סבלנות, כי עכשיו אנחנו הולכים להתמקד בהווה, במה שקורה עכשיו ובאיך העבר של דיוויד יכול לעזור לנו להבין בהווה מה הם הכוחות שלו ואיך הם עובדים.
וההתחלה היא בסצנת המטבח שראינו כבר מספר פעמים, אבל החידוש הפעם הוא מה שקדם לה, הטריגר של דיוויד: המריבה עם פילי, אבל אולי יותר חשוב מכך, מה שקורה אחר כך, והעובדה שאפילו פול, שהוא כנראה טלפת עוצמתי ביותר לא מצליח לפצח את ההתנגדות של דיוויד, או לראות את היצור שדיוויד הוזה (?). מיד אחר כך, דיוויד, בצורה לא ברורה, מצליח לא רק לצאת מהזיכרון חזרה למציאות, אלא גם לשגר את עצמו, את פול ואת מלני מרחק 200 מטרים דרך מספר קירות לחלק אחר של המתחם.
האירוע הזה גורם לפול לשאול את השאלה שכולנו שואלים מהדקה הראשונה של הסדרה בערך, "מה אתה?" הטראומה של הזיכרון הזה חזקה ומשמעותית, והיא תלווה אותנו כנראה עד הסוף המר. מה שמוזר לי הוא שאפילו הצוות בסאמרלנד שמנסה לפצח את המסתורין שהוא דיוויד עושה את זה בדרכים שמזכירות מאוד את חטיבה 3 (הרעים בסיפור) ולא נראות יעילות במיוחד כמו לבקש מדיוויד לחשוב על הזיכרון הכי מלחיץ וכואב שלו.
למרות שבהתחלה נראתה כמו האתנחתא הקומית המשוגעת של הסדרה, אוברי פלאזה בתפקיד לני נראית ונשמעת לי יותר ויותר כמו המצפון/הקול הפנימי של דיוויד. היא אומרת לו דברים שהוא לא תמיד רוצה ומוכן לשמוע, כמו למשל העובדה שהיא אומרת לו את מה שאני חושב, וכנראה גם אתם: "אתה חושב שאתה בטוח פה, עם הליצנים האלו?" או ש"לסודות של מלני יש סודות". היא כנראה צודקת, וזה מה שהכי מפחיד בסיפור של דיוויד, כי לא רק שהוא לא יכול לבטוח באף אחד, הוא בעיקר לא יכול לבטוח בעצמו ובדברים שהוא רואה ושומע, ולפי כך, גם אנחנו כצופים לא יכולים.
אחד הדברים שאני לא מבין בנתיים (אוקיי, אחד מיני רבים, אבל זה טיפה יותר מוזר לי) הוא מדוע החוטפים של איימי מתעקשים לעמת אותה עם העובדה שלדיוויד יש כוחות, האם זה כדי לברר אם גם לה יש? (כי אבולוציה עובדת הצידה?) או שזה כי הם חושבים שהידיעה שיש לו כחות תעזור לה למצוא אותו איכשהו? בכל מקרה, התוכנית שלהם בנתיים לא נראית הגיונית במיוחד. יש להם כנראה גם מוטאנט כלשהו שעובד בשבילם, למה לא לנצל את היכולות שלו בצורה יעילה יותר?
לקראת סופו של הפרק קרו כמה דברים חשובים: מלני הודתה סוף סוף שגם לי יש מניעים לניצול כוחו של דיוויד, דיוויד עצמו התקדם בתוכנית 12 השלבים (הודה בהיותו ג'אנקי והתוודה על חטאיו) וזכינו לראות את כמעט מה שללא ספק היתה הרבע שעה הכי "טריפית" של הסדרה עד עכשיו. שעה שדיוויד, סידני, מלני ופול עושים את דרכם דרך הזכרונות/סיוטים של דיוויד. למרות שלא הכל היה מאוד ברור שם, דבר אחד היה ברור ממש – משהו בחיי הבית של דיוויד דפק אותו לנצח.
ליגיון מתבררת כסוג של בצל – כל שכבה שנקלף רק חושפת עוד מרכיב חבוי ועל הדרך גורמת לנו לבכות מאושר. 5 מזרקים מתוך 5.
הסדרה "לגיון" משודרת החל מה-29.6 ב-yesBinge והחל מה-23.7 ימי ראשון ב-yesOh
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות.
