לאחר 3 פרקים בעונה הזו, הייתי אופטימי. דברים התקדמו לאט ובזהירות. קווי עלילה שנפתחו בפרק אחד, לא נזנחו 2 דקות לתוך הפרק הבא. ניתן דגש לדברים חשובים, כמו הקשר בין אוליבר לוויליאם (ובכלל בין אבות לילדיהם), ודברים פחות חשובים הוזזוהצידה. באמת, היה נראה שהעונה הזו ממשיכה באופן ישיר את העונה הקודמת, לא רק מבחינה עלילתית, אלא גם מבחינת גרף השיפור. אז בהחלט, אפשר להגיד שהיו לי לא מעט סיבות להיות אופטימי. כמה שהייתי תמים.
מאיפה להתחיל? כנראה שמהברור מאליו או שמא, מהברורה מאליה. אפשר לחלק, מבחינתי, את הסדרה כמכלול, ופרקים מסויימים כדוגמאות יותר ספציפיות, ל-2 חלקים: אלו שפליסיטי תופסת נפח גדול מתוכם, ואלו שהיא דמות תומכת ותו לא. הראשונים, באופן מובהק, הם החלשים יותר. בפרקים בהם גברת סמוק היא הדמות הראשית, נוצר מצב של Lose-Lose: גם דמויות אחרות מקבלות פחות זמן מסך ו/או אפשרות להביע את עצמן, וגם פליסיטי עצמה מאבדת את כל מה שטוב בה, והופכת להיות ביצ'ית מהגיהנום. אוליבר, מנהיגנו העשוי ללא חת, שמעולם לא כרע ברך בפני אף נבל, מתנהג ככלבלב לידה. כשהיא נוזפת בו לאחר שהוא רצה לעזור לה לתקן טעות שלה – הוא משפיל ראש ומקבל זאת בהכנעה. וכך גם שאר הדמויות, הן פשוט מתבטלות כאשר פליסיטי צריכה להוביל עלילה.
שיהיה ברור, אין לי בעיה עם החיבור בין אוליבר לפליסיטי (או , השם ישמור: אוליסיטי), ממש לא. אבל יוצרי וכותבי הסדרה כנראה לא יודעים להכניס את הקשר בצורה מדודה ונכונה, וכל פעם שהזוג הזה מתחבר, פליסיטי כאילו מקבלת משמורת מלאה גם על שאר הדמויות והעלילה. פליסיטי סמוק טובה במינונים נמוכים עד בינוניים, לא יותר. היא מעולה כאתנחתא קומית, והיא לא רעה בכלל כשהיא צריכה לעשות דברים ספציפיים. אבל היא לא יכול להוביל עלילה שלמה, ואי אפשר שהכל יהיה סובב סביבה. תשאלו את העונות השלישית והרביעית.
הבעיה הבאה היא עלילת ההאקרים, גם אם נתעלם מהעובדה שהסדרה הזו לא עובדת כשמדובר באיומים גלובליים (עונה רביעית לדוגמא), לא נוכל שלא להתייחס לעובדה פשוטה. מי שמתיישב לראות פרק בסדרה הזו, לא מחפש גיבובי מילים על חומות אש, אינטרנט, קודים וג'יבריש תכנותי אחר. ולכן, הבחירה בקיידן ג'יימס (מייקל אמרסון) כנבל הראשי, מסתמנת, לפחות כרגע, כבעייתית, ולו רק מבחינת העובדה שברור לנו שיהיו עוד לא מעט פרקים כאלו. מה שכן אפשר להוסיף, שאם כבר מכניסים קו עלילה כזה מתיש, אפשר להתנחם בעובדה שמייקל אמרסון ("אבודים"), הצטרף לקאסט.
ולצד שני אלו, עומדת לה בגאון בעיה נוספת שעלתה בפרק הזה. תקראו את מה שרשמתי על הפרקים הקודמים, ותראו על מה חזרתי לא מעט. תראו מה הדבר שהיה כל כך חשוב לי, ושכל כך אהבתי שהתרחש. קוראים לזה "המשכיות". דיגל פצוע? זה לא נפתר ברגע. אוליבר פורש כדי לחזק את הקשר עם הבן שלו? הוא לא לובש ירוק אחרי 2 דקות. זה היה חכם, וזה היה מצוין. וזה לא היה בפרק הזה, בכלל.
שניות הסיום בפרק הקודם הראו את דיגל לוקח סמים כדי להתגבר על הבעיות העיצביות שלו. שלושת הפרקים הראשונים הוקדשו לנסיונות של אוליבר לפרוץ את החומה בינו לבין וויליאם. סמנתה ווטסון התחילה לחבר את חלקי הפאזל השונים במרדפה אחרי החץ הירוק. קוונטין מתמודד עם העובדה שהוא ירה בכפילה של הבת שלו. יש עוד לא מעט דוגמאות נוספות לקווי עלילה שנפתחו בפרקים הקודמים. בכמה מהם נגענו בפרק הזה? כלום. כתוצאה מכך, באופן אוטומטי, נפגעו גם הפרקים הבאים. כי כשנחזור לעלילות האלו, זה יראה פחות קשור, ופחות מחובר. ושוב – Lose-Lose.
יכול להיות שהיו דברים טובים בפרק, ויכול להיות שסתם הרכבתי את המשקפיים השחורות, ברגע שהעלילה צעקה "פליסיטי!!!", ופספסתי כמה דברים טובים. אבל אולי, רק אולי, זו לא אשמתי. אולי היה צריך להמשיך לעשות את הדבר הטבעי, ולהמשיך מהנקודה שבה נעצר הפרק הקודם? אולי היה צריך לתת לצוות קונפליקט שהוא לא יכול להתמודד איתו, ללא אוליבר? אולי היה אפשר לעשות הרבה אפשרויות. אבל הן לא התרחשו.
שניות הסיום של הפרק נתנו תקווה לפחות לפרק הבא. התקווה הזו באה בצורה של שתי מילים. שתי מילים שסימנו את העונה הטובה האחרונה, עד העונה החמישית. שתי מילים שמרחו חיוך על פניהם של לא מעט מעריצים בסוף העונה הקודמת. שתי מילים שאולי יעזרו למחוק את הפרק הרביעי. סלייד ווילסון. או שאני עדיין תמים מידי.
אייל אמיר
בן 30, גיק בהתהוות. בעל חיבה מוגזמת לסרטים וסדרות, אשר שנייה ברמתה רק לאהדה לברצלונה. מנטור רוחני - צ'נדלר בינג.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.