לקראת סופ"ש האלווין - סרטי האימה שאתם חייבים לראות

השבוע הסתיים לו חודש אוקטובר בו חוגגים בארצות-הברית את חג האלווין, שבעברית מוכר גם בשם "ליל כל הקדושים". חג זה ידוע בזכות שני מנהגים עיקריים: האחד הוא לאכול ממתקים, והשני הוא לפחד ולהפחיד. שני מנהגים אלו נפוצים במיוחד גם בבתי הקולנוע, ואני אוהב קולנוע! אז יש לנו סיבה טובה לכתוב על סרטי אימה! אז בטור זה אמליץ לכם ולכן על כמה סרטי אימה שחיבבתי. אבל במקום להמליץ על חמישה סרטים אקראיים, נראה לי שיהיה עדיף לבחור בחמישה סרטים שמבטאים משהו מהותי בסרטי אימה.

אחת התכונות של סרטי אימה, שאינן ייחודיות כלל לז'אנר אבל נפוצות בו באופן משמעותי יותר מבז'אנרים אחרים, היא הפקתם של סרטי-המשך. קשה לחשוב על סרטי אימה מצליחים שלא הופקו להם סרטי המשך, בין אם רשמיים או לא רשמיים, ולפעמים כמות סרטי ההמשך מדהימה, בין אם אלו סרטים חדשים יחסית כמו סדרת סרטי "המסור", שעד כה הופקו לה שבעה סרטי המשך תוך עשור וחצי, או סרטי המפלצות הקלאסיים של וורנר, כמו סרטי "פרנקנשטיין", שמספר סרטי ההמשך שלו אינם בני מניה. גם סרטים קלאסיים כמו "פסיכו" זכו לסרטי המשך – חמישה במקרה של פסיכו! כשאחד מהם אף בוים על-ידי אנתוני פרקינס, מי ששיחק את דמותו של מנהל בית-המלון בסרט הקלאסי.

saw.jpg

סרט-המשך שראה אור השנה וזכה לתשומת ליבי היה דווקא "הצלצול 3". הסרט הראשון בסדרה היה הצלחה מסחרית מסחררת, והביטוי "Seven days", שאני כמעט ולא רואה דרכים לשלב אותו באופן טבעי בשיחות, נהיה למטבע לשון. אבל אם ננסה להשוות אותו, לדוגמה, לרשימת הסרטים שהצגתי לעיל, נוכל לראות בו מאפיין יוצא-דופן. נשאל, על מה הסרט המסור? שני אנשים לכודים בחדר כשרגלם כבולה לקיר, ועל-מנת להימלט ממנו הם צריכים לנסר את רגלם. העלילה ברורה, ובהמשך מסתבכת כמובן. על מה הסרט פרנקנשטיין? מדען אוסף חלקי-גופות על-מנת ליצור אדם חי, ומצליח, אבל היצור מצליח לברוח ולהשליט אימה בעיירה. גם פה, העלילה ברורה. על מה הסרט פסיכו? בחורה שגונבת מהמעסיק שלה כסף נמלטת ומגיעה למלון מבודד, כשברור שמנהל המלון מסתיר סודות אפלים. גם פה, העלילה מאוד ברורה. אז, על מה הסרט הצלצול?

פה העניין נהיה קצת מוזר. כי התשובה לזה, ככל הנראה, תשמע כך: יש קלטת וידאו, שאם צופים בה מתחילתה ועד סופה הטלפון שלנו מצלצל, וקול בצד השני אומר לנו "Seven days". אחרי שבעה ימים דמות מוזרה יוצאת מתוך הטלוויזיה, והורגת אותנו. רצף תופעות על-טבעי ומוזר מאוד. ופה העניין. בשאר הסרטים התשובה לשאלה "על מה הסרט?" התרכזה בעלילה, בגיבור שמחולל אירועים ושאירועים או תוצאות נכפים עליו, ואיתם הוא מנסה להתמודד. לא במקרה הזה. אפשר להבין שמישהו, או מישהי, צופה בסרט ואז מנסה להתחמק מהמוות ההכרחי. אבל לא "על זה" הסרט, נכון? הסרט הוא על קלטת וידאו ושיחת טלפון. זה מה שאנחנו זוכרות וזוכרים מהסרט.

אני הולך ומתקרב לעניין שאליו אני חותר, שמאפיין את הסרט-בתוך-סרט הזה, בו אנו צופים שבוע לפני מותנו ההכרחי. אוכל להגיע לנושא הזה דרך אחד המוטיבים של הסרט, שמאפיין לא רק אותו, אלא אינספור סרטי-אימה נוספים, וספרות מודרנית בכלל, והוא הטכנופוביה. "המפלצת מטילת האימה" היא הטכנולוגיה שסובבת אותנו בסביבה האינטימית ביותר שלנו: הבית בו אנו חיים, מבצרנו, אליו נכנסים קולות ודמויות זרים דרך השפופרת, זו של הטלפון וזו שבעבר היתה במסכי ה-CRT. הטלפון מאיים עלינו בסרטים נוספים, כשהמוכר שבהם הוא בוודאי "צעקה", אך הוא מאיים (על אישה, כמובן) עוד כבר בסרט "השבת השחורה" משנת 1963, שמזכיר מאוד את "צעקה" בחלק בו שעוסק בטלפון, ודרך הטלפון מקבל אב המשפחה את הידיעה שמשפחתו היקרה מותקפת בביתם כבר בשנת 1909, בסרט "הוילה הבודדת" של החלוץ, גאון הקולנוע, ד. וו. גריפית'. ואם תרצו למצוא סרט שבו הטלוויזיה היא הגורם המאיים, רק תזרקו אבן באוויר, ותפגעו ברבים, וביניהם לדוגמה "פולטרגייסט", בו הטלוויזיה היא עוד כלי קשר לרוחות רעות, או למעשה כל סרט שבו הקלישאה היא "הגיבור נכנס הביתה בזמן שהחדשות הרעות מדווחות בטלוויזיה". חדשות טובות? מעט. בסרט "הצלצול" האימה היא מהטכנולוגיה, שמציגה לנו תכנים שמעבר להבנתנו: סרט סוריאליסטי קצר (שבסרט עצמו מתייחסים אליו כאל "סרט סטודנטים") ומשפט קצר וסתום ב"שיחת" טלפון.

the-ring-noah-scene-012.jpg

הפחד מטכנולוגיה יכול להיות מובן. לצערי הרב אני לא זוכר מי האדם החכם/ה שאמר/ה לי את זה והסב/ה את תשומת לבי לעניין, אבל בעבר כל המכשירים שלנו היו ברורים לנו. ראינו איך העלי והמכתש טוחנים, ראינו איך הנול טווה, וראינו אפילו איך הקטר נע באמצעות כוח הקיטור. כל המכאניזם היה גלוי ובהיר, וברור היה איך לעבוד איתו ואיך הוא עובד. אבל היום הטכנולוגיה שייכת לעולם העל-טבעי והלא-נודע. מהו הקשר הלוגי שנראה בין הלחיצה על המתג לבין האור שנדלק? איך נוצרים הדימויים על המסך? העניין הזה לא ברור כלל, וגם לאלו בעלי הידע בפיזיקה והנדסת חשמל ואלקטרוניקה (כלומר, לא אני) ההבנה היא שכלתנית; אנחנו לא רואים את מנגנון הפעולה במו עינינו. ועל הלא-נודע קל להשליך תכנים מפחידים (וכן, גם על הנודע, אבל זה פחות נפוץ).

ופחדים הם לחם חוקם של סרטי האימה, וברובם הלא-נודע משחק תפקיד מרכזי במיוחד. אם יהיה זה סרט סלאשר, כנראה שלא נדע מיהו הרוצח, שלרוב יעטה מסיכה (וסרט שיצא לאחרונה מפתיע בצורה חכמה דווקא עם העניין הזה! אבל לא בא לי לעשות ספוילרים, מתנצל!). וכשנדע שהוא נמצא בבית, לא נדע איפה הוא בבית ומאיפה הוא עלול לצוץ. לפעמים הרוצח בכלל לא יהיה אנושי, ואז הלא-נודע ישחק תפקיד רב יותר. האימה תנבע מהדבר הלא-מוכר הזה, ה-"Alien" הזה שחדר לחיינו הרגילים והתמימים. ולפעמים, ולדעתי לא מעט בעקבות מלחמת העולם השנייה על זוועותיה הבלתי-נתפשות, האימה של מפלצת האדם הפשוט, זה שמעבר לעיניו האנושיות נמצא רוע שלא ניתן להכיל או להבין, "השכן שמעבר לגדר" שלא ניתן לראות יותר את האימה על פניו הפשוטים והיומיומיים.

MV5BYzY4M2JmZjQtMThmMC00MzhjLThkYWUtY2U5MzJkZTllN2YzXkEyXkFqcGdeQXVyNzc5NjM0NA@@._V1_.jpg

אבל ישנם כמה סרטי אימה שלוקחים את עיקרון "הלא-נודע המאיים" צעד אחד קדימה. אלו סרטים שבתחילתם, במשכם ובסופם אנו מוצאים עצמנו נאבקים במציאת משמעויות, גלויות ונסתרות, ובהבנת מה שעומד לנגד עינינו. אנו לא צופים יודעי-כל שנחרדים מגורלה האכזר של הדמות המפוחדת והחלשה, אנחנו נמצאים יחד עם הדמות בנקודה של חולשה וחוסר הבנה. וככל שאנחנו מגלים יותר, כך אנו מגלים שאנו מבינים פחות ופחות ושאנו יותר חלשים וחסרי-ידע, כמו איל שנאחז בסבך בקרניו; כמו הקורבן המסכן שנאבק בחול הטובעני אליו נפל, כשהוא צופה בחייו שוקעים. רשימת הסרטים לא תהיה ניתוח מפורט שלהם, אלא המלצה על כמה בעלי המאפיין המשותף, שלטעמי מבטא חלק מתמצית הפחד שבסרטי אימה. את הסרטים אציין בסדר עולה, לדעתי האישית כמובן, מהסרט שבהם "הלא-נודע המאיים" הוא הקלוש ביותר, ועד לסרט שבו הוא מובהק ביותר.


"פרויקט המכשפה מבלייר "(1999): סרט שכולנו זוכרים כלהיט ענקי, אבל איכשהו הפרסום שלו הלך ודעך עם השנים כשהוא נשאר בגדר סרט קאלט. העלילה שלו פשוטה מאוד: שלושה צעירים יוצאים לצלם סרט תיעודי על אגדה אורבנית (פיקטיבית) אודות "המכשפה מבלייר", ובמהלך הצילומים אירועים משונים מתרחשים. החדשנות של הסרט, בעולם הקולנוע הפופולארי, היתה תת-הז'אנר שלו, או אולי הסגנון של תת-הז'אנר, שנקרא "Found Footage". כלומר, הסרט נראה כאילו חיומרי הגלם המצולמים התגלו בלב היער, והם מתעדים אירועי-אמת (כתבתי "בעולם הקולנוע הפופולארי" מכיוון שהסרט שנחשב לחלוץ הז'אנר הוא "שואת קניבלים" משנת 1980, אף על פי שישנם סרטים נוספים הטוענים לתואר). לפני כמה חודשים יצא לי לצפות בסרט שוב, והוא עדיין הצליח לעשות עלי את העבודה. היער כמקום שבו הכל יכול להתרחש והאגדה האמורפית-למדי שמשאירה המון מקום לדמיון השאירו אותי בהרגשת מתח בלתי-פוסקת, ובלי ליפול לבור חסר-התחתית שבו "אפשר לעשות הכל, אז עושים הכל" – כלומר, ישנה הרגשת אחידות וקוהרנטיות בתוך אפילה, בלבול וחוסר-ידע, שמבחינתי זה הישג אדיר לסרט בכלל, ולסרט אימה בפרט.


MV5BYWQwOTRhY2QtZWUzOS00MmRiLThiMWMtYTg1NTg4NDExMDViXkEyXkFqcGdeQXVyMjUyNDk2ODc@._V1_SX1777_CR0,0,1777,971_AL_.jpg

"קיוב" (1997): קבוצה של זרים מוצאת את עצמה בתוך חדר. הם לא יודעים איך הם הגיעו לשם, הם לא יודעים מי הביא אותם לשם. הדבר היחידי שהם יודעים, ברגע שהם מתעוררים, הוא שהמקום ממולכד, שהחיים שלהם בסכנה, ושהם חייבים למצוא את הדרך לצאת משם. לאורך הסרט אנו נמצאות ונמצאים במצב דומה לדמות, חוסר ידיעה והבנה, ובמהלך הסרט אנחנו לא נהיה בטוחים מה יותר מאיים: חוסר הידיעה הוודאית לגבי מהות המקום, או חוסר הוודאות לגבי מהות האנשים שסביבנו. זה גם סרט שמאוד קל להתפלמס עליו ולהצמיד לו משמעויות רבות ושונות, ואולי מהסרטים הבודדים שאני יכול לומר עליהם שהם סרטים אבסטרקטיים.


The_Shining_3.jpg

"הניצוץ" (1980): קשה לכתוב על קלאסיקת אימה כה דגולה כמו הניצוץ, של גדול הקולנוע סטנלי קובריק, מבלי לעשות לה עוול. במרכז העלילה נמצאים שלושה: ג'ק, סופר ואב המשפחה; וונדי, אם המשפחה; ודני, בנם הצעיר. הם עוברים לגור בבית מלון שנסגר לחודשי החורף בעקבות השלגים על-מנת להשגיח עליו. אבל, כמובן, זהו לא מלון רגיל וזהו גם לא סרט רגיל. הסרט משאיר את הצופה, כמו את הדמויות, חסר-אונים ובדיסאוריינטציה, גם במימד הזמן של הסרט שמערבב בין עבר והווה, גם במרחב האדריכלי שלו, וגם באופן כללי במרחב ההיגיון המפותל והמשונה שלו. בסיום הצפייה אנחנו נשארים עם יותר שאלות מאשר עם תשובות, שלדעתי לא בהכרח צריכות להיענות (אם כי אני גם חושב שלחלקן יש מפתחות ורמזים שפזורים לאורך הסרט). על סרט אחר של קובריק, "פול מטאל ג'קט", אמר מבקר הקולנוע האגדי רוג'ר איברט כי חלקיו השונים של הסרט חסרים קשר אחד לשני. אני מאמין שקובריק ידע מה הוא עושה, ושבשני הסרטים האלו (וגם ב"אודיסאה בחלל", שבו הנטייה היא פחות לבקר את חוסר הקוהרנטיות) חוסר ההקשרים נעשו בהתאמה לדרישות הסרט עצמו. ולדעתי חלק מהעניין נבע גם מהשפעות של הפסיכואנליזה של קרל גוסטב יונג.


vampyrf.jpg

"ומפיר" (1932): סרט זה, שיצר אחד מגאוני הקולנוע הדגולים- קארל תיאודור דרייר, הוא אחת מהגרסאות המוקדמות לסרטי הערפדים, ועם זאת גם אחת מהגרסאות יוצאות הדופן. חוץ מתחילת הסרט, בו אלן גריי מגיע לעיירה קטנה,  שהוא סטנדרטי לסרטים עלילתיים, קשה למצוא בו קו עלילתי אחיד וברור. אירועים מתרחשים, כשהסיבה להם לא נגלית. צללים מופיעים על הקירות, בלי דמויות שיטילו אותם. גריי חולם חלומות הזויים, בלי הסבר עלילתי מדויק. ובעיקר: ערפדים ומפיריים כמו שאנו רגילים לראות אותם אינם מופיעים כפי שהם. הסרט הזה, שהוא גם אחד מהסרטים האהובים עלי בכלל, מרגיש לי כמו מערבולת של אירועים ודימויים שקשה למצוא בהם אחיזה גם בהקשר הסרט וגם בהקשר המציאות. יכול להיות שחלק מהצופות והצופים בו היום ירגישו אובדן ובלבול בזמן הצפייה בו, שעלולים לגרום לתסכול או לאדישות. אני רואה במבנה ובתכנים המפורקים וההזויים של הסרט מקור לכוח רב. אי-אפשר להאשים את דרייר בחוסר יכולת לספר סיפור: הוא עושה זאת באופן מופתי לפני ומפיר בייסורי ז'אן ד'ארק ואחריו באורדט. כאן ניצב מולנו משהו שונה. כאן דרייר גורם לנו, הקהל, להרגיש אבודים באירועים ובעלילה, ממש כמו אלן גריי.


"Begotten" (1990): אם צפיתם בכל ארבעת הסרטים שלעיל ועדיין הרגשתם שאתם על קרקע בטוחה, אולי כדאי לקחת אתכם צעד אחד קדימה לסרט הזה. חוויית הצפייה בו היא לא בהכרח פשוטה. אמנם יש לסרט עלילה במובן מסוים – הוא מציג את מותם ולידתם מחדש של אלים, אבל אני מודה שאם לא הייתי מגגל את זה אחרי הצפייה לא הייתי עולה על זה בעצמי. אבל במקום חוויית עלילה, הסרט מספק חוויה חושית יוצאת דופן. הוא מראה סיטואציות הזויות וחסרות פשר, אבל סגנון הצילום גורם להן להיראות ריאליסטיות בצורה מתעתעת ומבעיתה. פס הקול המופשט לפעמים נדמה שאינו קשור לאירועים שאנו רואים, אבל הוא משתלב עם האווירה שבהם ויוצר ביחד איתם שלם שגדול מסכום חלקיו. אני יכול לספור אולי – רק אולי – על כף יד אחת את מספר הסרטים שגרמו לי לתחושה כל-כך מצמררת רק בזכות האווירה החושית שהם יצרו בהם, ואני לא אהסס להשוות (לאו דווקא ברמת טיב) בין הסרט הזה לסרט הניסויי הקלאסי כלב אנדלוסי, של היוצרים הסוריאליסטיים לואי בוניואל ודאלי. אותו הבמאי יצר בהמשך סרט אימה נהדר נוסף בשם "צילו של הערפד", שהוא סרט יותר "קונוונציונלי", והוא גם לטעמי ראוי לסיום הרשימה הזו.

האלווין שמח לכולנו!


download (1).jpg

אלון יודקובסקי

בוגר המגמה לקולנוע בתיכון ע"ש רבין כפר-סבא ובעל תואר ראשון B.F.A. מהמכללה האקדמית ספיר. כיום מסטרנט M.A. באוניברסיטת תל-אביב. נטש בלב שלם את המצלמה לטובת העט ומתמקד במחקר קולנוע יומם וליל. טוחן קולנוע בזמנו הפנוי מאז שזוכר את עצמו, ומוזיקאי בזמן הפנוי שנשאר. וחוץ מזה חובב לא קטן של פיזיקה וביולוגיה. לא ברור איך ולמה.


קישור קבוע