הפרק נקרא "כשהרי פגש את הארי". מרמז לקומדיה הרומנטית "כשהארי פגש את סאלי", שהיתה סרט חובה אי שם ב-1989. מעבר לשם המתחכם אין שום דמיון בין הסרט ההוא לפרק הזה.
ההתייחסות היא לנקודת השבירה של הארי וולס שלא מצליח להתקדם בחקירה שהוא מנהל למצוא מי זה אותו "דה-וו" שעומד מאחורי תעלול החומר האפל שהם יצרו. אז כדי לעורר עניין ואולי כדי לתת אזכור ל"ריק ומורטי" הוא מזמן הארי'ים אחרים מיקומים מקבילים, כולם בגילומו. הטכניקה של שחקן אחד בריבוי תפקידים באותה סצינה מוכרת בהוליווד מאז שנות העשרים של המאה הקודמת. זה לא מרשים אף אחד כבר. כשהקולנוע התחיל להתעסק בעריכות וידאו "מתקדמות" בשנות ה-80 וה-90, היתה מגפה קלה שאחזה בתעשיית הסרטים. זה היה נחמד כשניקולס קייג' עשה את זה ב"אדפטיישן". ואן דאם עשה את זה גרוע ב"דאבל איפמקט", וזה שימש את רגעי הקומדיה בסרטי "בחזרה לעתיד" ו-"הפרופסור המשוגע". אבל זה הפסיק להיות מגניב ממש מזמן.
ארבעת דגמי ההארי שאנחנו מקבלים לוקים באותו חוסר מקוריות של האפקט שבשימוש. 'הארי מקס הזועם', טיפוס כל כך קשוח שהוא אוכל לטאה על שיפוד, במבטא אוסטרלי. 'הארי הגרמני המתנשא' שכנראה צריך להיות חכם אבל איכשהו לא מצליח לשכנע את הצופים שזו התכונה הטובה שלו. הארי "מת'יו מקונהיו", הכריזמטי מלא בסקס אפיל במבטא דרומי. לשניה הבליח גם הארי "גנדאלף" שלמרבה המזל מיד הוסתר. אני אוהב את טום קאוונו, אבל הוא לא מצליח להרים את ה-gag הזה וכמו לא מעט סצינות בסדרה, זה יוצא ילדותי ולא בשל.
חמור מזה הוא הרעיון של "פסיכולוגיה בגרוש" שעובר כחוט השני לאורך הפרק. סיסקו, הנער החנון, מסביר למדען המבוגר איך הוא צריך ללמוד לאהוב את עצמו ואת כל הצדדים של האופי שלו, כהשלכה לכפילים שלו מעולמות מקבילים. בסצינה שאחרי, האיש האינטיליגנטי הזה מחזיר את הכפילים שלו (שאין להם חיים, צרכים, עבודה, עניינים, תהיות לגבי מסעות בין עולמות....) ובשני משפטים מחמיאים הוא מצליח לנטרל את כל ההסתיגויות שלהם ולרתום אותם למצוא פיתרון. כדי לא להתאמץ מידי לבנות דיאלוג עם פרטים שמתחברים לאיזה הגיון שיפנק את הצופים בתסריט חכם – בסצינה הבאה סיסקו פשוט מספר לג'ו ולבארי שוולס והחברים שלו צמצמו את האפשרויות ויש להם מועמד להיות ה"דה-וו" שהם מחפשים. עצלנות תסריטאית.
תהליך ההכשרה והניסיון להשתיל בראלף תחושת אחריות ממשיך גם בפרק הזה. כשראלף לא מרפה מהרכב של הביזון השחור, הילידה-האמריקאית (אסור להגיד אינדיאנית יותר). הוא לא מתחשב באזרחים שצופים במתרחש וחוטפים עמוד חשמל מעץ (יש עדין כאלה בערים גדולות באמריקה?) שנופל עליהם כי בארי הוטח בו ע"י אדם קדמון איטי במיוחד – אבל חזק. למרות שהוא גבר על כ-200 אויבים הרבה יותר מסוכנים בזכות המהירות שלו, בארי חוטף בראש מהיצור הכי איטי איתו היה צריך להתמודד עד היום. אני לא מחפש הגיון בסדרת קומיקס, אבל שינסו להיות נאמנים לחוקים של העולם שהם המציאו.
הפסיכולוגיה בגרוש של בארי עובדת על ראלף ועד סוף הפרק ראלף ממש מרגיש אשם על משהו שהיה די מחוץ ליכולתו לשנות. כדי להראות לנו שהוא למד לקח (ויותר מזה, כדי להתחנף לתרבות שהאמריקאים כמעט מחקו לפני 400 שנה והשפילו מאוד מאז) עכשיו ראלף עושה את "הדבר הנכון" ומחליט על דעת עצמו להעלים ראיה שהיא במקרה גם פריט אומנות חשוב עליו הם באו להגן. מעניין איזו כתובת הוא רשם על החבילה. האם הוא ביטח את החבילה? כי חבל יהיה לאבד משהו כזה בדואר. יש לו שם של מישהו שיאסוף את המעטפה או שפקידה במרכז התיירות תקבל את השרשרת ואולי תיתן אותה לבת שלה, לשחק בה?
בפרץ של חוסר מקוריות נוסף, מעבר לאפקט של שחקן אחד בכמה תפקידים, המפגש של הצוות עם הביזון השחור גונב בלי בושה סצינה מתוך "לילה במוזיאון" של בן סטילר, כששלד של דינוזאור מתעורר לחיים ומתחיל לרדוף אחריהם. יציאה אחת מקורית היתה שווה את הסצינה הזאת: "for the love of Jeff Goldblum"!
אחרי כמה סשנים של תמיכה נפשית, חנופה בוטה לשבטי הילידים כולל "החזרת השרשרת", מגיעה עוד בעיה מוסרית מוזרה כשג'ו ובארי מגיעים לביתו של "דה-וו" ורואים ש-אבוי הוא נכה. המהירות שבה הם מאמצים את הסטיגמה שנכים לא יכולים להיות רעים מהירה יותר מאיך שבארי נלחם בדינוזאור.
זה היה עוד פרק לא מבריק בסדרה שמתחילה להרגיש יותר מידי GUILT ופחות מידי PLEASSURE.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.