האידיאל אומר שבתור צופים ומבקרי קולנוע אנחנו אמורים להתייחס לכל סרט כיצירה העומדת בפני עצמה ולכן להגביל את הביקורת לאותה יצירה בלבד על כל מעלותיה ומגרעותיה. אבל בשנים האחרונות נהיה קשה יותר ויותר ללכת על פי אותה אידיאולוגיה. כמעט כל שובר קופות הוא חלק מסדרה, שהיא חלק מיקום קולנועי כזה או אחר או שלחלופין - מדובר בחידוש או אתחול. המציאות הזו מקשה עלינו במאוד להסתכל כבר על סרטים מסוימים בתור יציאה בודדת.
לרוע מזלו של "ליגת הצדק" הוא ממש לא יצירה שעומדת בפני עצמה: כולם מחכים לו, האחים וורנר תולים בו תקוות לא קטנות, הוא חלק מיקום קולנוע מקרטע וגם סרט שעבר המון תלאות הפקה (במאי הסרט זאק סניידר נאלץ לעזוב לקראת סוף ההפקה לאור טרגדיה משפחתית ואותו החליף ג'וס וידון). לכן, קשה מאוד לשפוט אותו רק כסרט בלי לקחת את כל שאר המשתנים שהובילו אליו, והתוצאות האפשריות של הצלחתו או כשלונו. אז החלטתי לא לנסות בכלל והביקורת שלי תתייחס לסרט בשני מישורים – המישור הביקורתי שבו אתייחס אך ורק לסרט עמנו והמישור העסקי שבו אתייחס לכל השאר.
ניגשתי לסרט הזה עם מידה גדולה של חששות, חובת ההוכחה היא עדיין על DC בשלב הזה של היקום שלהם. אחרי הכל - יש קונצנזוס על כך שרוב הסרטים ביקום של DC נעו בין טובים יחסית (וונדרוומן) ל-MEH (איש הפלדה) ל "למה אלוהים???" (באטמן נגד סופרמן) ל "מי מביא לי כפית לעקור את העיניים?" (יחידת המתאבדים). זאת כמובן בניגוד \לסרטי מארוול השונים שלמרות שהם מפגינים חסרונות וחוסר שביעות רצון בשנים האחרונות, עדיין רובם זוכה לביקורות חיוביות למדי.
הסרט ממשיך לא הרבה אחרי סיומו של "באטמן נגד סופרמן" - סופרמן נהרג לאחר שהקריב את עצמו, והעולם (ששנא אותו עד לפני 5 דקות בערך) נמצא באבל. ברוס ווין (בן אפלק) חושד שמותו של סופרמן ישמש כאות קריאה לאיום החייזרי שהוא ראה בחזון שלו מהסרט הקודם. הוא מבקש את עזרתה של דיאנה פרינס (גל גדות) באיתורם של כמה אנשים בעליי יכולות - הפלאש /בארי אלן (עזרא מילר), סייבורג/ויקטור סטון (ריי פישר) וכמובן ארתור קארי/אקווהמן (ג'ייסון מומואה), בזמן שהצוות הזה קורם עור וגידים האיום ממנו חשש ווין מגיע. סטפנוולף (קיראן הינדיס) שרוצה, איזו הפתעה - להשתמש בחפץ קוסמי בשם "קופסאות האם" כדי ליצור כוח שישמיד את כדור הארץ.
נתחיל ממה שכן עובד בסרט, עזרא מילר וג'ייסון מומואה עושים את תפקידם בצורה מושלמת - כל אחד מהם מביא ניחוח מסוים, שונה טיפה למקביליהם בקומיקס. הפלאש של מילר הוא חששן, כמעט פחדן, בעל חוש הומור מוזר טיפה ומשהו שמונע ממנו לנצל את מלוא היכולות שלו בגלל חששות, פחדים והיסטוריה אישית. מומואה לעומתו לוקח את אקווהמן למקום טיפה פחות מיוסר מזה שאנחנו רגילים לראות. הוא אדם שהשלים עם הניכור שלו ממולדתו ועם תפקידו בעולם והוא זה ש"נגרר" לקרב בניגוד לרצונו. הוא גם שחצן ויהיר, ובמידה מסוימת נראה כאילו לא ממש איכפת לו מגורל העולם. גל גדות שוב מצטיינת בתור וונדרוומן/דיאנה פרינס, ובהופעתה השלישית בתפקיד נראה כאילו היא מתחילה "לגדול" לתוך הדמות - המבטא עדיין שם ולמרות שסצינות האקשן שלה טיפה חוזרות על עצמן היא מביאה המון קסם וחן לתפקיד ולסרט כולו.
ההומור הוא אולי הצד הכי חזק של התסריט, אמירה מפתיעה אך כזו שהפכה להיות צפויה עם השנים. היקום הקולנועי של DC החל כדיסוננס לזה של מארוול, הסרטים היו קודרים, חסרי חיים והוגדרו להיות "חסרי בדיחות", עד שהם הבינו שזה לא מה שהקהל רוצה. כמעט לכל דמות (ושחקן) יש הזדמנות לגרום לקהל להעלות חיוך, הפלאש עושה זאת יותר מכולם, אבל גם וונדרוומן, אקווהמן ואפילו באטמן, אלפרד וג'ים גורדון זוכים למנה הגונה של ציחקוקים.
אבל אחרי הדברים הטובים, אני צריך להתייחס גם לחסרונות בסרט ויש כאלו. ראשון במעלה הוא חסרון שמעולם לא חשבתי שאצטרך לציין בסרט מהז'אנר הזה - הוא קצר מדי! אורכו של "ליגת הצדק" הוא 121 דקות, ומעולם לא הרגשתי צורך גדול יותר בהרחבה ואקספוזיציה. גם נקודה זו היא לאור ניסיון העבר של DC עם הסרטים הקודמים ביקום. לאחר זמני הריצה הארוכים במיוחד של "באטמן נגד סופרמן" ו"יחידת המתאבדים" הוחלט באולפני האחים וורנר שאורך הסרט לא יעלה על שעתיים.
סיפורי רקע של דמויות מוצגים לנו כבהרף עין, שלב ההיכרות של הדמויות ואיחוד הצוות כמעט לא קיים, המאבק הפנימי בין חברי הצוות שכולנו יודעים שמגיע, מגיע אבל נעלם אחרי פחות מ 3 דקות מסך והכל נראה ומרגיש מאוד חפוז. מספר לא קטן של דמויות מקבלות זמן מסך רק כדי שנזכור שהן קיימות ושבעתיד נראה אותן יותר מה שעוד יותר מדלל את זמן המסך שניתן היה להקדיש לצדדים חשובים יותר של הסיפור. הנבל עצמו, סטפנוולף הוא רשע גנרי ושכיח לחלוטין. הוא לא מפחיד או מאיים במיוחד גם בעימותים הראשוניים שהוא כמובן מנצח בקלות וסופו מגיע בצורה כמעט קומית.
מכל הסרט נובע ניחוח קטן של - "תראו איזה יופי - איחדנו את ליגת הצדק...עכשיו בואו לסרט הבא כדי לראות את הסיבה שבגללה עשינו את הסרט הזה", או במילים אחרות - הסרט הזה הוא לא הסיבה שבגללה יש לנו "ליגת צדק" - זה יגיע מאוחר יותר, הסיבה הזו גם מקבלת אישור, הלכה למעשה בשורה שנאמרת כמעט כבדרך אגב בסצינה סתמית באמצע הסרט.
אוהבי הקולנוע שבניכם יוכלו די בקלות לזהות את הקטעים להם היה אחראי זאק סניידר ואת אלו שג'וס ווידון צילם/ערך/שינה. האילוץ הזה גורם לחוסר אחידות די בולט בטון הכללי של הסרט שנע בין צילומי אקשן איטיים ומבויימים כהלכה, אבל מלאי רצינות וחשיבות עצמית (סניידר) לבין דיאלוגים קלילים ומהירים ורגעי פיתוח לדמויות (ווידון).
ומה לגבי החלק השני? החלק העסקי? ובכן, לא אנסה לנחש אפילו עד כמה הסרט הזה יצליח או ייכשל או אפילו מה ייחשב מבחינת וורנר הצלחה או כישלון. אני רק יודע שמבחינתי הסרט הזה על כל מעלותיו ומגרעותיו הוא המשך של הקו החדש של היקום הקולנועי של DC שהתחיל בוונדרוומן - קצת פחות רצינות וכבדות - הרבה יותר אנושיות וקלילות. מבחינתי "ליגת הצדק" הוא סרט מהנה, סביר בהחלט שסובל מכמה בעיות קשות, מבחינה איכותית הוא די דורך במקום אבל בשלב הזה נראה לי ש DC יכריזו על דריכה במקום כניצחון - שני סרטים סבירים ברצף זו הצלחה.
השורה התחתונה - סרט גיבורי על מהנה בהחלט שעונה על הציפיות אבל לא מתעלה עליהן כמעט בשום אספקט. לא לשכוח - תשארו עד סוף הכתוביות כדי להריע את התרועה הכי גדולה של הערב...
רשף שייר
נשבע אמונים לג׳וס ווידון, אארון סורקין ורוב תומאס ולכן רוב החלומות שלו מתנהלים בדיאלוג שעף ב 100 קמ״ש פר סצינה, וזאת כנראה חלק מהסיבה שבגללה הוא תמיד עייף. חונך כטרקי, אבל אוהב גם את בבילון 5 ושאר סדרות המד״ב, במעט הזמן החופשי שלו מתכנן איך ליצור מכונה שתמתח את שעות היום ותאפשר לו לראות יותר סרטים וסדרות
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!