בניית עלילה ודמויות בצורה נכונה, הם חלקים מהותיים בכל סדרה ובכל סרט. ההחלטה מתי, ואיך, לגרום דמות כלשהי לחוות אירוע מסוים היא מאוד חשובה. היא חשובה לאותו רגע ספציפי בפרק, והיא חשובה לדמות ולסיפור הגדול כמכלול. לא קשה להבין שככל שקהל הצופים יותר מחובר לדמות כלשהי, ככה הוא גם יביע יותר רגשות כאשר משהו עובר עליה. לצערי, בפרק הזה, זה לא קרה.
הפרק התחלק לשתי עלילות, שבקושי היו קשורות אחת לשנייה, אם בכלל. הראשונה היא הסיפור בין ויג'לנטי לדיינה. ויג'ילנטי, שניסה להתנקש בחברת המועצה פולארד, בעקבות ניסיונותיה להעביר חוק נגד פורעי-חוק. דמותו הופיעה בסדרה עוד מהעונה החמישית, אבל חשיפת זהותו האמיתית הושארה על ידי יוצרי וכותבי הסדרה לעונה השישית. במשך עונה שלמה התיאוריות השתוללו, מטומי מרלין, לבן של סלייד, מוולטר סטיל ועד רייזה האומנת. כל השערה, אפשרית יותר או פחות, עלתה לאוויר. ובסוף? מסתבר שהאיש מתחת למסיכה הוא וינסנט סובל. ולמי ששואל "מי זה, לעזאזל, וינסנט סובל?", יש לי 2 תשובות: הראשונה היא שמדובר בשותפה לשעבר, בתפקיד ובחיים, של דיינה דרייק. השנייה היא - "בדיוק".
דיינה נהייתה פורעת-חוק, בעקבות האירוע בו וינסנט נרצח (לפחות ככה היא חשבה) מול עיניה, אותו אירוע בה היא קיבלה את כוחותיה. כל מסע הנקמה שלה, כל המהות שלה, נבנו מהאירוע הזה, ובפרק הנוכחי, התברר לה שזה לא קרה בדיוק איך שהיא חשבה. לא רק שווינסנט לא מת, ולא רק שהוא לא סיפר לה שהוא לא מת, אלא שהוא גם ויג'ילנטי והסיבה שהוא שרד את הרצח שלו הן יכולות ריפוי מואצות שהוא קיבל בזמן פיצוץ מאיץ החלקיקים ב"פלאש".
הגילוי הזה היה כל כך אנטי-קליימטי, כל כך לא מרגש, מסיבה אחת פשוטה – למי איכפת מדיינה? אני יודע, יכול להיות שהגישה הזו טיפה קיצונית, אבל להעביר דמות משנה, שהכרנו לפני פחות מעונה, מהלך שאמור להפוך את חייה ואת כל צורת ההסתכלות שלה על דברים, זה כנראה לא ממש רעיון מוצלח. במיוחד כשדרך הביצוע הייתה חלשה כל כך.
העלילה השנייה שרצה בפרק, היא מסע החיפוש של סלייד, ואוליבר, אחר ג'ו ווילסון, בנו של סלייד. באמצעות פלאשבקים לעברם של האב והבן, גילינו שסלייד הוא לא אב מושלם (וגם גילינו מה הוביל אותו לליאן-יו), אבל לרגע לא היה ספק שהוא באמת דואג לבנו. סלייד מגלה שג'ו נחטף על ידי "התנים" – קבוצה של שכירי חרב. בעקבות הגילוי הזה, דת'סטרוק יצא למסע הרג של איש אחד. הסצינה בה הוא מחסל לבדו אינספור שכירי חרב היא סצינה שתיזכר, לפחות על ידי, כאחת מסצינות הקרבות הכי טובות בסדרה. הייתה שם אכזריות ושימוש בכל הארסנל שיש לדת'סטרוק, אקדחים, חרב והמון עוצמה. היה אפשר לראות, באמצעות הכוריאוגרפיה של הקרב בלבד וללא מילים, שמדובר במישהו שלא ייתן לאף אחד לעצור אותו בדרך ליעד.
עד סיומה של אותה סצינה, חצי הפרק של סלייד היה כמעט מושלם. מאנו בנט, שטורף את המסך בכל סצינה, היה מעולה. שיתוף הפעולה שלו עם אוליבר, והדגשת הדברים המשותפים ביניהם (המסיכות, הבנים שלהם) הייתה מצויינת. הדבר היחיד שהיה חלש, הייתה העובדה שעד השלב הזה הכל נע מהר מידי - סלייד חיפש חודשים אחרי הבן שלו, ובפחות מפרק מאז שאוליבר הצטרף אליו, הייתה התקדמות אדירה. הבעיה התחילה מהרגע שהקרב נעצר, מהרגע שהתגלה שג'ו נחטף בכלא, היה לי ברור משהו אחד – ג'ו הוא המנהיג של "התנים".
כמו במקרה של ויג'ילנטי, הגילוי הזה היה חלש בעיקר בגלל כמה שהוא היה צפוי. נכון, יכול להיות שראיתי יותר מידי סרטים וסדרות, שכבר הרבה יותר קשה להפתיע אותי בטוויסטים כאלה. אבל אני לא היחיד במצב הזה, ועם זה כותבי הסדרה צריכים להתמודד, ובגלל דברים כאלו הם צריכים לשנות, ולהעלות את הרמה. כאשר יש בנייה שלמה, וארוכה מידי, בה ניילנדר (שגם גילוי הבגידה שלו היה צפוי מקילומטרים) מסביר לאט מה קורה מסביב, ובעצם עושה הכל חוץ מלהגיד: "הבן שלך? זה שאתה מחפש אחריו? אז הוא...היא...הם...האיש הרע!", זו פשוט כתיבה לא נכונה.
ויג'ילנטי ודת'סטרוק סומנו כחלק מהדברים החיוביים בעונה הקודמת, והתקווה הייתה שהמשך העלילות שלהם בעונה הנוכחית לפחות ישמור על הרמה הזו, וחבל שזה לא קרה. במקרה של סלייד, מדובר רק בחצי ראשון מתוך סיפור של 2 פרקים, ושאולי בסופו אחשוב אחרת, אבל במקרה של ויג'ילנטי, הקישור שלו לדיינה רק פגע במסתורין של הדמות, וקשה לי לראות איך עוד פרק ישנה את דעתי.
מה שמוביל אותי לנקודה האחרונה, אוליבר צריך לחזור לקדמת הבמה. היה נחמד, היה משעשע, אבל אוליבר צריך להיות החץ הירוק. ההתעלמות מהסמים של דיגל נמשכה כי...ככה, סמנתה ווטסון כנראה עיוורת לחלוטין, אם היא לא מחברת לבד את הנקודות, ואוליבר ממשיך לחייך את דרכו בחליפה ועניבה. זה נחמד לפרק אחד, זה טוב שזה לא נפתר אחרי 2 פרקים, אבל כשנגמר הפרק השלישי מאז העברת השרביט (או שמא – החץ והקשת) לדיגל, והחזרה של אוליבר למדי החץ הירוק עדיין לא נראית באופק, ועדיין אין התקדמות בדברים מסויימים שהושארו פתוחים – זו בעיה. ובינתיים? הבעיות רק מצטברות.
אייל אמיר
בן 30, גיק בהתהוות. בעל חיבה מוגזמת לסרטים וסדרות, אשר שנייה ברמתה רק לאהדה לברצלונה. מנטור רוחני - צ'נדלר בינג.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.