יש מספר סרטים שאני מסמן בלוח השנה הוירטואלי שלי. "מלחמת הכוכבים", "ג'יימס בונד", סרטי היקום הקולנועי של מארוול והמשכים לסרטים שאהבתי. "ת'ור: ראגנארוק" היה אחד מהעוגנים שלי מתחילת השנה. סרט שידעתי שאני אראה ביום שהוא יוצא (או כמו שהתמזל מזלי, אפילו יומיים קודם). בשונה ממה שהיינו רגילים לקבל מסרטי ת'ור, הטריילרים והפרסומים הבטיחו טון קליל יותר והשיר שליווה את הטריילר, The Immigrant Song של לד זפלין, הכניס תחושת מלחמה ואפיות והשמעתו בטריילר לא גזלה ממנו את ההתרגשות ברגע שהושמע גם בסרט עצמו.
לאחר שראינו אותו בפעם האחרונה בסיומו של "עידן אולטרון", ת'ור (כריס המסוורת') בילה את השנתיים האחרונות בחיפוש אחר אבני האינסוף ובניסיון לפרש את חלומותיו על "ראגנארוק" – יום הדין של אסגארד במיתולוגיה הנורדית. עם שובו לאסגארד ת'ור מגלה שאת מקומו של אודין (אנתוני הופקינס) תפס אחיו הסורר לוקי (טום הידלסטון). השלום באסגארד נגמר כאשר הלה, אלת המוות (קייט בלנשט) חוזרת לאסגארד ולאחר העימות הראשוני איתה, ת'ור מוצא את עצמו בכוכב אחר, בלי יכולת לחזור לאסגארד ובקרב גלדיאטורים מול עמית לעבודה, הענק הירוק (מארק רופאלו)
הסרט השלישי בסדרה מתחיל בטון שונה מסרטי "ת'ור" הקודמים. בהיכרותנו הראשונית עם ת'ור הוא מגיע לכדור הארץ ומתנהג כמו הנסיך המפונק שהוא. לא מאשים אותו, כן? הוא באמת אל ובאמת כולם נחותים ממנו, בעיקר בניו מקסיקו. גם בסרט השני, "תור: העולם האפל" הוא ממשיך עם תחושת העליונות הזאת שמתבטאת בכך שהוא בקושי פונה לאנשים בשמם באופן ישיר, אפילו לא בסרט הראשון של "הנוקמים". גם שם הוא לוקח את עצמו ואת החיים שלו נורא ברצינות. אז תודה לאל שהגיע הבמאי החדש, טייקה וואיטיטי הניו זילנדי וזאת לאחר שבמספר השנים האחרונות המסוורת' לקח על עצמו תפקידים יותר קומיים והתגלה כעילוי בתחום. השילוב של השניים לקח את אל הרעם מלא הרצינות והחשיבות העצמית והפך אותו לקומיקאי.
בראיונות מספרים השחקנים שוואיטיטי נתן להם חופש לאלתר באיזו מידה שהם רוצים על הסט במטרה להפוך את הסרט לקליל ומצחיק יותר. הצליח להם, מאוד, אולי יותר מידי. הסרט מאוד משעשע. אולם הקולנוע היה מלא בצחוקים מתגלגלים לאורך הסרט כולו. גם בסצינות רציניות ומותחות מגיע משהו ששובר את האווירה בצורת בדיחה או גאג, וכולם פוגעים בול. אבל יכול להיות שנחצה קו שהופך את הסרט מסרט גיבורי-על מצחיק לקומדיית גיבורי-על, שזה משהו אחר לגמרי.
אחרי שראינו השנה את "שומרי הגלקסיה 2" ואת "ספיידרמן: השיבה הביתה", נראה שהרעיון להפוך את סרטי מארוול קצת יותר לקומדיות הוא מודע, מכוון וכנראה שנצטרך להתרגל אליו. אני לא חושב שהיית רוצה שסרטי מארוול יהיו כבדים כמו טרילוגיית "האביר האפל", טובים ככל שהיו, וזה באופן מובהק הסרט המוצלח יותר מבין שלושת סרטי "ת'ור", אז כנראה שמארול יודעים מה הם עושים.
לא ניתן למצוא שחקנים עם רקורד כמו של קייט בלאנשט ביקום הקולנועי של מארוול, עם שש מועמדויות ושתי זכיות בפסלון הנחשק, בלאנשט היא תוספת מבורכת לסרט, שלקחה את התפקיד כי הילדים שלה ציינו שתפקיד בסרט קומיקס יקפיץ לה את הקריירה. היה מי שאמר שאיכות סרט גיבורי-על נמדדת על פי איכות הנבל שבו והיא מצוינת. המשחק שלה מעט תיאטרלי ולפעמים מוגזם, אבל משרת את הדמות לאורך כל הסרט. ב"שר הטבעות" פרודו מציע לגלדריאל, בלאנשט, את הטבעת והיא מדמיינת את הכוחות שיהיו לה בסצינה שכמעט מגיעה לתחומי האימה. באיזה מקום נראה שהלה היא גלדריאל עם טבעת ועוד כמה כוחות.
רפאלו מגלם את ההאלק בצורה מעט שונה הפעם, הוא כבר בצורת הענק במשך שנתיים והוא פיתח יותר מודעת עצמית ממה שהיתה לו, הוא מסוגל לנהל שיחות ולהביע רגשות. הטקסטים של ההאלק הם בקולו (המסונתז) של רפאלו, שלא כמו בכל הסרטים בהם השתתף עד היום. טום הידלסטון חוזר כלוקי, אחיו הנכלולי של ת'ור ומספק את אותו תצוגת משחק כובשת שאנחנו רגילים לקבל ממנו. אידריס אלבה מבוזבז על דמותו של היימדל, שחקן שיכול לתת כל כך הרבה יותר. ג'ף גולדבלום גונב כל סצינה בתפקיד "הגראנדמאסטר", השליט בכוכב שאליו ת'ור הגיע. טסה ת'ומפסון בתפקיד הולקירי, לוחמת אסגרדית שעובדת עכשיו כציידת-ראשים.
כל אלה מחליפים באופן כלשהו את הקאסט הקודם של סרטי ת'ור – ארבעת החברים שלו מאסגארד וצוות המדענים על כדור הארץ, שכלל את נטלי פורטמן וסטלן סארסגארד, החלטה נבונה נוספת של ההפקה. הסרט מנותק מכדור הארץ ברובו המוחלט לעומת שני הסרטים הקודמים. מישהו הבין שהרומן בהפרשים של כמה שנים לא יעבוד בפעם השלישית. כמעט כולם נותנים הופעות ברמה שהייתי רוצה לראות סרט נפרד לכל אחד מהם. דמויות משניות כל כך מוצלחות שלא פלא שהסרט כל כך מהנה.
אבל – וכן, יש אבל, והוא קטן, הסרט חסר מקוריות. בכל סצינה נראה שיש רפרנס למשהו אחר, כאילו כל סצינה נגנבה ממקום אחר. בסצינת הפתיחה ת'ור מתמודד עם יצור מהשאול, בסצינה שנורא מזכירה את המשחק - God of war. חלק מסצינות הקרב נראות במכוון כדו מימדיות שצולמו על מסך ירוק, כמו בסרט "300". סצינת מזבלה קצרה מזכירה סצינה כמעט זהה מ"בלייד ראנר 2049". בסצינה אחת מגיעים לשער אבן סגור בהרים שכשהוא נפתח הוא נדלק בתאורה עדינה, בדיוק כמו בכניסה למוריה, ב"שר הטבעות".
בסופו של דבר מדובר על שעתיים וקצת של כיף חיים. לא סרט שיגרום לכם ללכת הביתה ולחשוב על החיים או על מערכות יחסים, אבל כל פעם שתיזכרו בו יהיה משהו אחר שיעלה לכם חיוך קטן על הפנים. וכמקובל בסרטי מארוול יש שתי סצינות אחרי שהסרט מסתיים. הראשונה בסדר, השניה מיותרת לחלוטין. לשיקולכם אם להישאר באולם או לצאת.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!