לאחר שסיימתי לצפות בחצי הראשון של העונה, שאת הסקירה שלו ניתן לקרוא ממש כאן התחלתי את החלק השני של העונה השנייה, ופתאום הקצב מתחיל לטוס. העלילה, כמו הנבל העיקרי שלה, שולחת את זרועותיה מהקרקע אל הדמויות שלנו. הדמויות שלנו מתפצלות כל אחד אל מסע אחר, ויתאחדו לקראת הסוף רק כדי לחוות רגע אחד של אושר לפני העונה הבאה. החל מהפרק החמישי הסדרה מתפצלת לכמה תתי סיפורים, המסע של אלבן, המסע של ג'ונתן וננסי, האשפוז של וויל במעבדת הוקינס, מקס, ושאר הבנים.
המסע של אילבן
אלבן לוקחת תפקיד יותר ויותר דומיננטי בעלילה כשהיא יוצאת מהבקתה ומתחילה את המסע שלה לגילוי עצמי. בחלק שמתרכז באלבן, הסרט הופך להיות סרט מסע התבגרותי, והוא בעיניי אחד החלקים המוצלחים בסדרה. החלק על כוחותיה של אלבן הופך להיות משני ופחות מעניין. מה שמעניין זה הרצון שלה לבית, מסע החיפוש שלה על העבר שלה, והריפוי. אלבן פוגשת את האם הביולוגית שלה, ושחולקת איתה את הלופ המחשבתי האינסופי שהיא כלואה בו, ואת דודתה, המציעה לה בית. אך כשדודתה מנסה ליצור קשר עם הופר, היא בורחת שוב. אלבן, מאתרת את קאלי, שעליה מקועקע המספר שמונה, בעקבות חזיונותיה. קאלי, ילדה הודית\בריטית, ושגם היא איבדה את ביתה בעקבות הניסויים של "פאפא". קאלי מצרפת אותה לחברת הפאנקיסטים, האאוטקאסט שלה, שמאוחדים סביב דבר אחד, נקמה. בהדרכתה של קאלי, היא נכנעת לזעם, לכעס שלה, ונותנת לזעמה וליצר הנקמה של קאלי לכלות אותה. אך רגע לפני שהיא מבצעת רצח לשם נקמה. היא עוצרת. מבחירה שלה, ועושה את הצעד הראשון בהתפתחות שלה אל העתיד, ולא אל העבר. עד כה בסדרה, אלבן הייתה פאסיבית יותר מסתמכת על מייק, ולאחר מכן על הופר להוביל אותה.
כאן, שהיא מגלה חמלה כלפי עוזר-הרופא, היא מפתחת את הזהות בצורה אקטיבית, בעצמה ולא דרך הגדרה של מישהו אחר. היא זו שלוקחת את הבחירות, ומובילה את הסיפור. בעוד היא בהחלט מושפעת מאמרותיה של קאלי, והמפגש עם אמא שלה, היא זו שמחליטה כיצד לפרש את המידע ואיך להתקדם הלאה. בסופו של דבר היא בוחרת שונה מקאלי, ובוחרת לחזור אל הוקינס, כדי לעזור לחבריה ולאביה המאמץ להתמודד עם ה"mind flyer" אבל זה מבחירתה שלה. זה מודגש בעיקר דרך בחירת המלתחה של אלבן, המראה הפנקיסטי ששאלה מקלאי, עם הג'ינס והקונברס, כמו חבריה בהוקינס. ויוצאת לעצמה זהות חדשה.
ננסי וג'ונתן (או "צדק לבארב")
לאחר שהסתיימה העונה הראשונה, געשה ורחשה הרשת עם ההאשטאג #צדקלבארב. הקהל הרגיש שדמותה של בארב זכתה לעוול נוראי בכך שנהרגה בברוטליות בסוף העונה הראשונה. הקהל התאהב בה, ולמרות שאושר במהירות שהיא לא תחזור לחיים או בכלל לעונה השנייה, החלו קריאות נוספות להשיג צדק עבור בארב. היוצרים בתגובה הבטיחו שמותה של בארב לא יהיה לשווא, והצדק יגיע. המאורעות האלה מהדהדים בסדרה, כשננסי מתייסרת על הסתרת מותה של בארב מהוריה, ויוצאת יחד עם ג'ונתן למסע להשיג הוכחות על קיומו של משהו ניסתר (ולא חוקי) שיאפשר להם לסגור את המעבדה של הממשל. אחרי לילה מלא אירועים אצל העיתונאי החוקר (שנשכר ע"י הוריה של בארב לגלות מה עלה בגורלה), ננסי לא רק מודה ברגשותיה כלפי ג'ונתן, ולמרות הנתק ביניהם בסוף העונה החדשה הם גם מצליחים בסוף להיות יחד, אלא הם גם מצליחים (עם טשטוש קל של הפקטור העל-טבעי) להוציא את האמת על "הרעלנים שבמעבדה" אל האור ולהשיג צדק עבור בארב. המסע שהם עברו לא רק קירב ביניהם, אלא אפשר להם להתמודד עם העבר, להבין שכעת הטראומה שעברו היא חלק מהם, ולקבל אותה.
הופר - מאנטי גיבור, לאב השנה
הדמות שעוברת את השינוי הכי גדול בעונה היא הופר. מאדם בודד, אלכוהוליסט, וציניקן, הוא מגלה את האבהות מחדש. בעוד שהשינוי מתחיל עוד מהעונה הקודמת, בעונה הזו, מעבר לשינוי החברתי שהוא עובר, מתווסף גם מימד האבהות, שמאפשר לו לתקן את העבר, לאחר מותה של ביתו. זה מומחש בצורה נהדרת, ברגע שהוא נופל במנהרות נראה שהדבר היחידי שמוביל אותו החוצה, ומבעיר בו את הרצון לחיות היא אלבן. בעוד הריב שבניהם מותיר בשניהם משקעים, שניהם עושים כברת דרך בניסיון להירפא.בסוף הסדרה הם מתאחדים, לא רק כי הופר מבין שעליו להיות אב, ולא דיקטטור, אלא גם שאלבן מבינה אותו יותר טוב ואת העבודה שהוא מקבל אותה כמו שהיא, ולא מפחד ממנה או מנסה להפוך אותה לנשק.
בוב גיבור על
כשדיברתי עם חבריי על העונה השניה של דברים מוזרים, כולם, בלי יוצא מן הכלל חשדו שבוב, החבר החדש של ג'ויס הוא הנבל החדש של הסדרה. סוכן ממשלה סודי, מרגל. בחיי שהקונספירציות עפו פה בסלון. המתיקות, הנאיביות שלו, האהבה שהוא הרעיף על ג'ויס, כולם, למרבה האימה, היו אמיתיים לחלוטין. כמו גם הסוף האומלל של הדמות הזו. וכמה שוויל ואחיו הגדול ג'ונתן, יורדים על בוב שהוא משעמם, ו"לא מגניב" בסופו של דבר, הוא מקריב את עצמו למענם, ולמען אמא שלהם. ואני לא חושבת שיכולה להיות אכזריות יותר גדולה מזו. ובעיקר מעניק לצופה הציניקן מנה הגונה של רגשות אשמה.
בוב מקריב את עצמו כדי שגרייס, הופר, מייק ווויל יוכלו להמלט בחיים מאימת הדמדוגס ואחד הסצינות החזקות בסדרה שיתחקקו בזכרון. תחושת ההלם מתעצמת עוד יותר, כי הוא הצליח להמלט מהדמדוגס, ורק רגע אחד של חוסר תשומת לב הוא זה שהביא למותו. גם דמותו של פול רייזר שאפילו אני עצמי חשדתי בו כנבל, התברר כבחור לא רע בכלל, אפילו עם רצון אמיתי לעזור לוויל, הוא מבין את גודל הזוועה שהוא הביא אל העולם, ותיקון תעודת הלידה של אלבן\ג'יין היא הדרך הקטנה שלו לעזור לתקן את העוולות שיצר. וגם כפי שכבר אתם יודעים, אני מתה על פול רייזר.
הקבוצה הנוספת, ששווה התייחסות, היא של מקס, דאסטין, לוקאס וסטיב. לאחר שמייק, שהנהיג את החבורה, לקח כמה צעדים אחורה בעונה זו, בעקבות האבל על אילבן והרצון להיצמד לוויל ברגעים הקשים של העונה, תפקיד המנהיג לא נותר ללא דורש, ודאסטין, פייבוריט של לא מעט צופים, לקח את השרביט. דאסטין הוא הרוח החיה גם בחבורה המקורית, וגם כשמצטרפות אליהן דמויות נוספות (כמו סטיב, שגם בעונה זו הוא בעיקר סביל), והוא גם מוביל מהלכי עלילה שלמים בכוחות עצמו, וגורר את סטיב אחריו.
תפקידה של מקס בחבורה נותר לא ברור. יכול להיות שבתכנון המקורי היא תוכננה להיכנס לעלילה כגורם מסכסך בין הבנים, אבל אם אכן היה תכנון כזה, הוא לא פותח כמו שצריך. אחת ההשפעות הגדולות שהיא יכלה להכניס, היא פיתוח דמותו של לוקאס, שנותר היחיד בחבורה המקורית ללא תפקיד. אם מייק הוא המנהיג המקורי ונושא החיבור לאילוון, דאסטין הוא הנשמה והמוציא לפועל ו-וויל הוא הטריגר לכל העלילה של 2 העונות האלו, לוקאס הוא הסיידקיק הניצחי, והוא נשאר כך גם בסוף העונה השנייה, למרות ניסיונתיו לצאת מה"Typecast" הזה.
ניסיון התמודדות עם סיטואציה זו הופיע, כמטאפורה, בחלק הראשון של העונה שבו הם מתווכחים על מקומו של ה"גוסט-בסטר" - הארלוד זדמור. לוקאס מתרעם על החלוקה הגזעית הברורה של החבורה, ועקב כך הבנים חושבים שעליו לקחת את דמותו של זדמור בהלוואין, במקום דמות אהובה, פופולרית יותר, ואעפס לבנה. אולי זה רגשות האשמה של היוצרים שהביאו לסצינה הזו,עקב חוסר יכולתם לתת ללוקאס תפקיד משמעותי, ובעזרת הסצינה הזו הסירו מעצמם את האשמה שזה עקב היותה של הדמות שחורה..
אבל אם נוצר סכסוך בין דאסטין ללוקאס, הוא עוד לא בא לידי ביטוי בצורה בולטת (אם כי אפשר להבחין בסימנים קטנים לכך שדאסטין לא עבר הלאה), ולא ממש תרם להנעת העלילה, או אפילו לעיכובה. אולי מקסין, ולוקאס, יקבלו משמעות גדולה יותר בעונה השלישית, אבל בעונה זו הם היו קצת מיותרים.
לסיכום, העונה הזו, \מרגישה לי "חצי עונה". כמו ש"מלחמת אזרחים" הוא חצי סרט "הנוקמים". אין כאן סיפור חדש, או המשך גרנדיוזי, זה בעיקר מרגיש כמו הכנה לעונה מספר 3. הכרנו דמויות חדשות שלא תרמו יותר מידי, לא כל הדמויות המקוריות זכו להתפתח מעבר לאיך שעזבנו אותם בסוף העונה הקודמת והקליימקס הוא לא רחב יריעה ואפי כמו קודמו של סוף עונה 1. הייתה הרגשה שיש פה רצון לתת לדמויות מסויימות קצת מרחב נשימה לסיים את תהליך ההתפתחות שהם החלו, ולהכין דברים להמשך. מרכז העונה הוא לא ה"מיינד פלייר" אלא ההתמודדות עם הטראומה שהדמויות עברו לסיים את מה שהתחיל בעונה 1, לתת לדמויות לסיים את דרכן, ולהציג דמויות חדשות שיהיו משמעותיות יותר ומה שמרמז על כך הכי הרבה זו התמונה הזו:
היא אינה מופיעה בשום מקום במהלך העונה, הילדים לא נמצאים ביחד על הכביש מול הענן האדום-כחול הזה, וכמעט אנחנו לא רואים אותו רק בחזיונות של וויל.ואם זה במכוון או לא, אנחנו מקבלים הצצה לעונה 3, העונה שניה היא רק גשר בין העונה הראשונה לבין מה שעתיד לקרות בעונה השלישית.
מירי מרנסקי נמנוב
גיקית, ליפטרית ובטטה
המפיקה הראשית של גיקסטר.
האם העונה החדשה של Stranger Things מצליחה לשמר את הרוח הכיפית ואת הדמויות המעולות? ביקורת **כוללת ספויילרים** לעונה השלישית.