הסרט "נקמה זרה" בכיכובם של ג'קי צ'אן ("שעת שיא", "צוות שנחאי", "קונג פו פנדה") ופירס ברוסנן ("גולדן איי", "השוד המושלם") הוא מהז'אנר של "חטופה", בו איש מבוגר עם סט כלים מאוד ייחודי יוצא להילחם בארגון שידי החוק לא מצליחות להתמודד איתו באמצעים המוגבלים שלהן.
מעבר לנקודת הפתיחה הזאת, הסרט לא טוב כמו "חטופה". ג'קי צ'אן כבר בן 63, הוא אמנם צעיר מליאם ניסן בשנתיים, אבל עברו 9 שנים מאז "חטופה". בסרט יש לו ילדה שמסיימת תיכון (אז היא בת 18 נגיד) אבל הוא הגיע לאנגליה לפני 20 שנה אחרי שאיבד את אישתו... אז... מאיפה הילדה הזאת בדיוק? לא משנה.
הסרט מתחיל בפצצה שמתפוצצת בלונדון. הילדה של קוואן (ג'קי צ'אן) נפגעת והוא רוצה לקבל פרטים על החקירה על מנת שהצדק יקרה ומהר. הוא, כמובן, לא זוכה לשיתוף פעולה, אז הוא מסביר בדרכים לא מאוד סבירות לשלטונות החוק למה צריך לשתף איתו פעולה, בסגנון שמאוד מזכיר את הסרט "אזרח שומר חוק" מ-2009, אבל פחות טוב גם ממנו. בהמשך קוואן לוקח את הקרב לאיזור מיוער בסגנון שמחקה את "משחק הדמים", רמבו הראשון למתקשים בצורה מעט בוטה, אבל לא טוב כמו המקור.
אני מאוד אוהב את ג'קי צ'אן. הסרט הראשון שראיתי איתו היה "מירוץ מחוף לחוף" ב-1981. היה לו תפקיד קטן אבל הוא היה הראשון שהציג סצינות קרב משולבות בהומור. עברו הרבה שנים עד שהוא התחיל לקבל תפקידים הוליוודיים. עד אז הוא הפליא בסרטי קונג פו מצחיקים בהונג קונג, כמו "סיפורו של שוטר", "אגרופים מצחיקים", "אגדת מאסטר השיכור", וב-95' הוא הגיע לניו יורק עם "רעמים ברובע ברונקס". היו עוד כמה סרטים אבל ההצלחה הגיע ב-3 סדרות סרטים מצליחות. ב-98' בסרט "שעת שיא", שם הוא שיתף פעולה עם כריס טאקר. בשנת 2000 הוא הצטרף לאוון ווילסון ל"שנחאי נון" ואז לוהק לתפקיד מאנקי, שלא מדבר הרבה, ב"קונג פו פנדה".
באחד הראיונות המרשימים שלו, מסביר צ'אן למה קטעי האקשן בסרטים שהוא עושה טובים יותר מסרטים שעושים בהוליווד. את הקרבות הוא תמיד מבצע בעצמו, מצלם ממרחק וללא עריכות. מה שנותן את התחושה שהקרב אמיתי. מקטעי ה"פספוסים" על רקע הכתוביות אפשר לראות כמה אמיתיים הקרבות והפציעות בסרטים האלה. ב"נקמה זרה" קורה ההיפך. אולי כי הוא כבר מבוגר מידי ואולי הבמאי חשב שזה יראה יותר נכון כך – התוצאה הסופית מאוד מאכזבת למי שמכיר ואוהב את עבודותיו הקודמות של ג'קי צ'אן, ומאוד סטנדרטית ולא מעוררת השראה לאחרים.
את הסרט ביים מרטין קמפבל, שבעבר הרחוק עשה דברים לא רעים בכלל, כמו "גולדן איי", ו"קזינו רויאל" מ-2006, אבל הוא גם ביצע כמה פשעים נגד חובבי קולנוע, כמו "המסיכה של זורו", "האגדה של זורו" ו-"גרין לנטרן", אסון שאישית לא האמנתי שהוא יביים עוד משהו אחריו. על התסריט אחראי באופן מרושל דיוויד מרקוני, שכמו קמפבל מחזיק בעברו סרט אחד שגורם לך להעריך אותו - "אויב המדינה", אבל אז, אחרי הפסקה של 9 שנים, הוא עשה את "מת לחיות ביום טוב", שגורם לך לאבד כל תקווה לאיכות מהכיוון שלו.
הצוות הזה מבטיח רדידות, וזה מה שמקבלים ברמת הבימוי והתסריט. כל דמות חדשה שנכנסת למסך מצהירה משהו שהם התעצלו להציג בהתפתחות טבעית. כמו מי שנמצאת במיטה עם פירס ברוסנן והדבר הראשון שהיא אומרת זה "אתה לא מאחר, סגן השר?". אני נשוי כבר הרבה שנים – אשתי מעולם פנתה אלי בשייכות לתחום העיסוק שלי. למה עדין אנשים כותבים ככה?!
עוד משהו מהשטחיות של התסריט הוא שלמרות שבאירלנד יש הרבה אנשים עם שמות כמו הארי, צ'ארלי, ג'ק או מייקל, לכל הדמויות האיריות בסרט יש שמות יותר-מידי-איריים: שון, בראנון, פאדי, ליאם, פטריק ומרי, כמובן.
המשחק של ג'קי צ'אן טוב. זה נחמד לראות אותו לא משתטה, אבל זה לא מה שאנחנו רגילים לקבל ממנו. פירס ברוסנן שחקן מעולה, אבל הוא עושה מבטא אירי מוגזם ונשמע כאילו כל משפט שלו מסתיים בסימן שאלה, גם כשאלה משפטי ציווי. התסריט מלא במשפטים שגורמים לתחושה של זלזול בצופים. מורגש שעשו קפיצות עלילתיות כדי לחסוך באורך הסרט, ועל הדרך אנחנו צריכים להשלים בראש שלנו את מה שעבר על הדמויות בין הסצינות.
שורה תחתונה
סרט סביר לשבת בצהרים. לא הרבה יותר מזה. ובשביל להנות מהג'קי שאנחנו אוהבים, נחכה ל"קרטה קיד 2" ו-"שעת שיא 4" שנמצאים בשלבי הפקה ראשונים.
יורם לשם
בן 47. חובב פנטזיה ומד"ב מכל הסוגים. רואה הרבה יותר מידי טלוויזיה, לדעת המקורבים אליו. הכי מתחבר בגיקסטר לכפתור Older.
שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות מגיע לקולנוע וגיקסטר מפנקים!