הפעם משהו שונה בגיקסטר - שני צדדים למטבע, שני כיוונים ושני ביקורות לאותו סרט. אולי לא בדיוק סרט המופת שמגיע לו יחס מיוחד כזה, אבל בכל זאת - סרט האקרים, מפי שני מבקרים הפכיים, מנוגדים ולא בדיוק האקרים. אז קבלו את סרג׳ וקרין בביקורות ראשונות בגיקסטר.
הביקורת של סרג׳ לי:
ב 1995, הבמאי איין סופטלי מציג לעולם כולו את האחת והיחידה – אנג'לינה ג'ולי, הסרט היה "מרדף ממוחשב" (Hackers). היה זה סרט נעורים ודיבר על מרד הנעורים והתייחס לשיא הטכנולוגי של זמנו – המחשב. כמובן שהתייחסו אל הפריצה כבר אז, בתקופה שלפני עידן בו הכל נשלט ע"י מחשבים, כאל משהו הרסני וטוטאלי וכבר אז הבינו היוצרים את המשמעויות, הסכנות ובעיקר את הפחד מהשליטה של רדיקלים עם אצבע הקלה על המקלדת.
שלוש שנים מאוחר יותר, טוני סקוט מציג את הפחד של האח הגדול ומי ששולט עליו ב"אויב המדינה" ומראה כי מעקב צמוד ופריצה ממוחשבת יכולים להיות סכנה ואסון לביטחון הלאומי. הפרט לעומת זאת יכול לוותר על חופש לפרטיותו לטובת הכלל, אך מוסר ההשכל נשאר: יותר מדי כוח בידיים בודדות מביא לשחיטות ופגיעה באינטרס הפרט לשמור על האנונימיות.
מאז חווינו את "מת לחיות 4.0", ו"סקייפול", אשר אופיינו בהיצג קולנועי לסייבר-טרור ולעומתם "לכודים ברשת" ו"שליחות קטלנית" התאפיינו בכך שהפורצים היו "יישות מלאכותית" אשר לא חיפשה אינטרס כלכלי או נקמני אלה רצון להרוג או להגן על אינטרס השרדותי, אבל בעיקר אנחנו רואים כי הסרטים הללו היו בדיון אחד גדול, סיפור-סרט שבא לשעשע ולהראות כי גם העולם הוירטואלי יכול להראות טוב על המסך הגדול – ובכן לא כמו מטריקס.
עכשיו נחשף בפנינו "בלקהאט" (״פרצה ברשת״ בשמו הישראלי שנגנז), של הבימאי מייקל מאן. על פי השיח שברשת, זהו כנראה הסרט שהולך להגדיר מחדש את המושג של סרטי פריצות מחשב. שלא יהיה ספקות, הסרט אינו סרט קלאסי של שעה וחצי עם כוס קולה גדולה ופופקורן ענק שעובר בכיף. האמת היא שזהו סרט ארוך וקשה לצפיה ממוקדת בשל בחירתו של הבמאי להציג את הסיפור הזה, שהינו אגב על בסיס מקרה אמיתי, באמצעות שפה קולנועית מוקומנטארית (כלומר דוקו מדומה). הצילום שמזכיר צילום חדשותי בתוך סיפור דרמתי ומותח, כולל גרפיקה ממוחשבת הממחישה ויזואלית פעולת פריצה, נראה לעיתים מגוחך. אך אם נתייחס לגופו של עניין ולצורך המחשת הפעולה נזרום עם הפשטות הנראות על המסך, אנו נבין ונשלים ואף נחווה את האמת שבפחד מטרור דיגיטלי.
הסרט עצמו, כמובן מבלי לספיילר יותר מדי, עוקב אחרי פיצוץ בתחנת כוח סינית ומיד מזוהה כי הפעולה נעשתה בזדון באמצעות פריצה ממוחשבת. סוכן במחלקת סייבר מקבל את החקירה אשר מובילה אותו לארה"ב, שם היה ניסיון דומה לחדירה אשר נכשל ובניסיון לשתף פעולה עם אנשי החוק המקומיים, מבקש לקבל לצוות אסיר, מומחה לגניבה דיגיטלית אשר כבר מעורב בפרשה מבלי ידיעתו. משם הסרט עוקב אחר התפתחות החקירה סביב העולם (פיזית, לא וירטואלית) ורדיפה אחרי זוממי המזימות לגילוי והבנה של הפעולות ומטרות מבצעי הפיגועים. אין חדש תחת השמש, היצר האנושי הוא עדיין החזק ביותר אשר מניע אותו, אפילו לכדי רצח אחרים לצרכי רווח אישיים.
חשוב לי לציין כי איני מומחה במחשבים - לא בשפות מחשב, קידוד או כתיבת תוכנות הדומות לאלו המוצגות בסרט - אך יחד עם זאת אני יודע (בעיקר באמצעות הסברים וקריאה מסביב לעשיית סרט זה) שהדברים המוצגים בסרט אשר קשורים להליך כניסה לא מורשית למחשבים מרחוק, הינם רחוקים להיות אמיתיים. נדמה כי גם הבמאי מבין זאת ובמהלך הסרט נמנע מלהציג עדויות ממשיות לביצוע מניפולציה כלשהי ואם כבר עושה זאת אז לא על מסך מלא – כי תמיד ימצא חכם שיקום ויגיד: הרי זה שטות שמוצגת כאן וכלל אינו נכון. (אגב לכל המעוניין לדעת, יש כאלה אנשים, נמצאים בעמק הסיליקון – ובהקרנת טרום בכורה, אולם מלא של אנשים כאלה קיבלו הצצה ראשונית לסרט, אשר הגיבו כמוני בגיחוך רב לאמיתות הפרקטית לדברים אשר הוצגו בסרט).
אבל אל לנו לשכוח, תפקידו של הקולנוע הינו ראשית כל לבדר ולאחר מכן אולי להחכים. אנחנו, הצופים כבר שנים במסך בגדול והקטן, הפכנו למכונות המפרשות כל דבר המוצג בפנינו כך שגם אם איננו מומחים בתחום אבטחת הסייבר במקרה הזה, עדיין קל להבין כי המראות אינם אמיתיים. אך אל לנו לשכוח שגם מה שהולך כמו ברווז, עושה קולות של ברווז הוא לפעמים נוקר כמו ברווז – טיפות אמת קטנות שנופלות על פנינו המופתעות – כל פעם מחדש.
הביקורת של קרין רוז דובינסקי:
נתחיל בזה שזה סרט ההאקרים הראשון שראיתי בקולנוע. לא ראיתי הרבה סרטים שעוסקים בנושא, הסרט שהכי התרשמתי ממנו היה "המטריקס", סרט שמלווה אותי עד היום, ונחשב לפורץ דרך וקלאסיקה בעולם הקולנוע.
״בלקהאט״ עוסק בהאקר ניק האת'אווי, שיחד עם חברו הותיק צ'אן דוואי, קצין סיני, וה-FBI, מנסה למצוא את ההאקר שאחראי להתקפות בסין ובאמריקה. צ'אן דואג לכך שהאת'אווי ישוחרר מהכלא באופן זמני כדי לעזור בפיתרון התעלומה, ונעזר גם באחותו לשם כך. במהלך הסרט ניתן לראות את הפריצות בלייב, בעזרת אפקטים לא מרשימים במיוחד, שחוזרים על עצמם.
הבמאי המצליח מייקל מאן ("הנוסע", "המוהיקיני האחרון", "עלי", "הנקוק") דאג להשרות אווירה קודרת ומותחת במהלך כל הסרט, אך גם מעיקה ונמרחת ביותר. הוא בחר להשתמש בשוטים לא רגילים, בזוויות שונות, אפילו מגוחכות, ככה שלעיתים הסרט נראה כמו סרט דוקומנטרי לכל דבר. שיטת הצילום הזו גרמה לסרט להיראות ריאליסטי, אפילו יותר מדי לפעמים.
השחקן הראשי כריס המסוורת', שמוכר לכולנו מ-"ת'ור", ניסה להראות שהוא מסוגל להופיע גם בסרט רציני ומותח ושהוא לא סתם מתויג כגיבור על בסרט קומיקס, יש לציין שזה לא צלח. רוב המשחק של השחקנים בסרט היה נוראי עד כדי מביך, אף פעם לא נחמד לשמוע אנגלית ירודה במבטא סיני ופה זה היה בכל מקום. השחקן הראשי נראה תלוש מהסרט, ונדמה היה שהסרט יכל גם להיות מצולם בלעדיו. כריס הוא לא שחקן אמין במיוחד, בטח שלא בתפקיד כזה, ניתן לדמיין עשרה שחקנים שהיו עושים תפקיד יותר טוב ממנו ושהיו מתאימים לזה כמו כפפה. לפעמים היה נדמה שהדבר היחיד שמושך ומעניין בסרט היה המראה של המסוורת' עצמו. הוא נראה מבולבל, כל משפט שיוצא לו מהפה נראה כאילו רק עכשיו הוא יצא משיעור משחק.
הליהוק בכלל היה גרוע ביותר, מלבד השחקנית ויולה דיוויס, שזכורה לטובה מהסרט המצליח "העזרה", שעליו הייתה מועמדת למספר פרסים, וזוכה לשבחים על בסיס יומיומי. ויולה היא אחד הדברים הבודדים שמצליחים לעניין בסרט, בו היא משחקת את סוכנת ה-FBI הקשוחה קרול בארט. קרול מאוד בולטת, מצליחה להשאיר חותם גם כשהיא אחת הדמויות המשניות ולעיתים אפילו יותר מהשחקן הראשי. ויולה גם שיחקה שוטרת במותחן "דיסטרביה", תפקיד שבאופן מצחיק כמעט זהה לתפקיד כאן.
הדבר השני שמצליח להציל את הסרט (וגם זה בקושי) זה סצינות אקשן מהירות, מסחררות ואלימות במיוחד. אם בעלילה לא השקיעו, שם בהחלט כן. היו כמה רגעים שהותירו אותי בשוק לשנייה. אבל – וזה אבל גדול – זה עדיין לא מספיק. הבמאי ניסה לעשות פה משהו פורץ דרך בתחום אבל נכשל ובגדול, בדיוק כמו הסרט, שלא הצליח אפילו לעמוד בתקציב שלו. סרטים כאלה מוכיחים שגם כשיש לך כוכב ענק (שגם במקרה נבחר לאיש הכי סקסי בעולם) זה לא יציל את הסרט שלך, בטח שלא עם עלילה מגוכחת ומשחק מביך. לא סרט שייזכר בהיסטוריה, לא סרט שאני אישית אראה שוב, אפשר ורצוי להשאיר במגירה.