כתבה זו מכילה ספוילרים לפרק זה

בואו נדבר רגע על אש ג׳ וויליאמס, הגיבור שלנו. מה אנחנו יודעים עליו? אנחנו יודעים שהוא קשוח, מגניב, חובב משפטי מחץ לאחר הרג. אנחנו יודעים שהוא אוהב צ׳ורוס. אבל האם אנחנו יודעים איך הוא מרגיש? הפרק הרביעי של ״אש נגד המוות האכזרי״, ממשיך את המסע הפיזי של הדמויות ממקום למקום אבל גם ממשיך את המסע הרגשי שלהן, ובעיקר של אש, שבפרק הזה אנו עושים טיול בתוך המוח שלו.

לאחר שהביקור בחנות הספרים בפרק הקודם לא הוביל להרבה, אש, קלי ופבלו, AKA The GhostBeaters, מגיעים לבית של הדוד של פבלו, שהוא מה שנקרא ״ברוג׳ו״, סוג של מכשף. מה שמביא אותנו לחלק האהוב עלי בפרק, הטריפ של אש. כן, הברוג׳ו נותן לאש כוס אייוואסקה, הסם ההזייתי דז׳ור של הוליווד, מה ששולח אותו למסע הזייתי בו הוא נקבר, נלחם בדדייטס ומתאחד עם הלטאה שלו אלי (שעכשיו מדברת, כמובן).

ההזיה של אש מאוד מגניבה ומצחיקה (אני אוהב בעיקר את השימוש בשירים ותכניות טלוויזיה תקופתיות כדי לסמל את שנות השבעים והשמונים), אבל אנחנו גם לומדים בה על הדמות של אש. מה שמבקרים קוראים קרקטר דיבלופמנט, יענו ׳פיתוח דמויות׳. הפנטזיה הגדולה ביותר של אש, אנו מגלים, היא לשבת בג׳קסונוויל, פלורידה עם בירה ושתי הידיים  האמיתיות שלו. אש מסביר שהוא אף פעם לא היה בג׳קסונוויל אבל תיכנן לנסוע לשם עם חברה שלו אחרי הבילוי שלהן בבקתה, עד שהדדייטס הרסו לו את התוכניות. אש לא בחר את החיים האלה של לוחם בכוחות האופל, למרות השורות מצחיקות והבאדאסיות הכללית (בפרק הזה אנחנו מגלים שהפילוסופיה שלו היא "Shoot first think later… or not at all", אש בסך הכל רוצה להיות בחור רגיל. בתחילת הפרק הברוג׳ו מתאר את אש כ״חסר מודעות עצמית״ שזה בהחלט נכון. אבל אולי הוא משתמש בחוסר מודעות עצמית כדי להגן על עצמו מהאמת. בפרק הקודם ראינו את אש מנער מהר מעצמו את האשמה על החזרת כוחות האופל לעולם, ״נניח אם משהו בטעות קרא מהספר הזה שוב״ הוא אומר ומצפה לפתרון קל מאוד. קשה לו להשלים עם העובדה שכל פעם שהדדייטס הגיעו, וכל פעם שנמנעו ממנו החיים המושלמים שלו, זה היה באשמתו. למזלו, אש כבר נלחם בעבר בעצמו כמה פעמים, והברוג׳ו נותן לו עצה חשובה בזמן הטריפ. Stop being a bitch, and start acting like a Jefe.

ואם כבר מדברים על אש נלחם בעצמו, בפרק הזו אנו חוזים בחזרתה של דמות פאן- פייבוריט, היד של אש, שהייתה שותפה לאחת הסצנות האהובות עליי בסדרת הסרטים המקורית. היא מגיעה לסדרה תודות לרובי, הדמות המיסתורית של לוסי לולס, שסוף סוף אנחנו מגלים מה הקטע שלה. רובי היא ביתו של הפרופסור שגילה את הנקרונומיקון, ואחותה עזרה לאש להילחם בדדייטס בסרט השני בסדרה. היא מאשימה את אש במוות של ההורים שלה ואחותה ומשתפת פעולה עם אמנדה השוטרת כדי למצוא את אש. ציפיתי שרוב הביקורת הזו תהיה על על הדמות של לולס, כי זה הפרק בו אנו מגלים מי היא, אבל היא עדיין לא ממש השאירה עלי רושם. כן, היא באדאס וזה, אבל זה לא מספיק. מקווה שבהמשך הסדרה יהיה לה יותר מה לעשות.

ומה עם שאר הדמויות? פבלו עדיין אדורובל בהערצה שלו לאש (למרות שהוא כן מרשה לעצמו להתבדח לגבי השיער הצבוע שלו) ולקלי יש עוד כמה רגעים דדפניים מצחיקים. או, וגם נכנס בה השד מהפרק הקודם ועכשיו היא מנסה להרוג את אש. הפרק מסתיים עם החבורה ממשיכה במסע שלהם עם השד עדיין בתוכה, אז עכשיו יש לפחות שלושה גורמים שונים שמנסים להרוג את אש. בהצלחה, חבוב.

השורה התחתונה

התלוננתי בביקורת הקודמת על כך שהסדרה יותר מדי חוזרת על עצמה. אבל בזכות ההזיה של אש, פיתוח הדמויות, והוספת עוד מכשולים ואויבים לאש, הפרק הזה שמר על אווירה טובה ולא הרגיש יותר מדי רפטטיבי. אוה, והשיחות בין אש לברוג'ו קורעות מצחוק, בעיקר שהוא הוזה אותו אוכל עין ("Dude, don't eat the eyeball, come on").

יונתן עמירן

אוהב: סרטים מגניבים, ראפ, קומדיה, ניקולס קייג׳, סרטי קומדיה עם ניקולס קייג׳ עושה ראפ.

לא אוהב: סרטים משעממים