חלקכם אולי זוכרים סרט בשם "סיפורו של אביר" מ-2001. הית' לדג'ר כיכב בסרט ההרפתקאות הקומי הזה בתור איכר פשוט שמתחזה להיות אביר כדי להתחרות בקרבי רומח. אינני זוכר הרבה מהסרט, אבל סצנה אחת שנשארה איתי היא סצנה בה לפני טורניר הקהל שר את השיר המפורסם של להקת "קווין", We Will Rock You. אני זוכר כמה מצחיקה ומטומטמת חשבתי שהסצנה הייתה. איך אני אמור לקחת את הסרט הזה ברצינות אחרי קטע כה אנכרוניסטי? (בתור ילד לא הבנתי שלמעשה הסרט אולי לא ניסה להיות רציני). למה אני מזכיר את הסצנה הזו? כי ב"פן", הפריקוול החדש לסיפור פיטר פן הקלאסי יש סצינה מאוד דומה לזו שהביאה להכי הרבה שצחקתי בסרט, ואני לא חושב שהיוצרים התכוונו לזה. אני לא רוצה לספיילר את זה, אבל זה די מטורף.
אני בדרך כלל מנסה לכתוב את הביקורת האלה סביב איזה נושא, איזה תמה. בין אם זה המרדף אחרי חשיבות, או כמה סרט יכול להעליב את הקהל לפני שמבקר מתחיל לזרוק דברים על המסך. בדרך כלל יש איזה מבנה מסודר לביקורות שלי. אבל "פן" מלא בכל כך הרבה דברים משונים, רגעים מביכים ובחירות לא הגיוניות שאני לא יודע מה לכתוב עליו. אני בזבזתי פסקה שלמה בלדבר על סרט חצי-שכוח של הית’ לדג’ר, לעזאזל. לכן, הביקורת הזו אולי תהיה יותר רשימה של דברים שקרו בסרט.
אני אתחיל בלהגיד שבזמן שפריקוול לסיפור פיטר פן נשמע כמו רעיון מגוחך, אני דווקא לא נגדו. זה בהחלט עדיף יותר על הגישה של להראות לנו בדיוק את מה שראינו רק בלייב-אקשן (שיעול... סינדרלה שיעול...). אז אם האפשרות היא בין להראות לנו שוב איך שלושה יתומים נלקחים בלילה על ידי נער במכנסיים צמודים, לבין סיפור ״חדש״ על הנער שיום אחד ימלא את המכנסיים הצמודים האלה, אני בוחר באפשרות השנייה. אז יש לנו את הזאטוט לוי מילר בתפקידו הראשי הראשון. מילר הוא... לא ממש גרוע אני מניח. קשה לי להעריך בצורה הוגנת את ההופעה שלו בגלל שנאתי העזה לילדים, בעיקר אלה בקולנוע, בין אם על המסך או באולם. הוא הזכיר לי קצת את צ׳ארלי מהעיבוד של טים ברטון ל״צ׳ארלי והשוקולדה״, עם הבריטיות המתוקה-מדי (כן, מילר הוא אוסטרלי, אבל הדמות היא בריטית), והאופטימיות המעצבנת, אז זה לא סימן טוב. החלק הראשון של הסרט בו אנו עוקבים אחרי פיטר וחבריו בבית היתומים הדיקנסי שלהם הוא המשעמם ביותר של הסרט. אפילו שהוא כולל מעשי שובבות, נזירות מרושעות במידה מוגזמת ובדיחות פלוצים. למעשה הוא משעמם בגלל הסיבות האלו.
לאחר שסוף סוף הילד נחטף (אתם לא מאמינים כמה פעמים אמרתי את המשפט הזה בחיי!) על ידי הפיראטים ומובא לארץ לעולם-לא, אנחנו פוגשים את החלק הכי טוב בסרט, יו ג׳קמן בתור הפיראט שחור הזקן. הוא זה שחטף את פיטר כדי שיצטרף לחבורת הכורים העבדים שלו (מה הם כורים דרך אגב? אבק פיות. למה? כי בלאק בירד מסניף אבק פיות כדי להישאר צעיר. העובדה שזה לא הדבר הכי מוזר בסרט אומרת משהו על הסרט). ג׳קמן משתמש בשיטת משחק שאני החלטתי לקרוא לה ״רדמיינינג״, על שם השחקן זוכה האוסקר אדי רדמיין, שעם הופעתו הזכורה ב״עלייתה של ג׳ופיטר״ הציב סטנדרט חדש להופעות אובר דה טופ. ג׳קמן משתמש בכמה מהטכניקות של רדמיין (צעקות ספונטניות!!!) אבל לא מגיעה באמת לרמה שלו. וגם מה שהפך את ההופעה של רדמיין לכל-כך מגוחכת שה שהיא הייתה בסרט שלקח את עצמו מאוד ברצינות. ״פן״ עם כל הפגמים שלו, לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. למען האמת הוא לפעמים מרגיש כמו פרודיה על עצמו.
קחו לדוגמא את קפטן הוק הצעיר, בגילום גארט הדלונד ("טרון המורשת", "בתוך לואין דייוויס") שעובד ככורה בשביל בלאקבירד, ועוזר לפיטר לברוח מעבדות ולנסות למצוא את אימו. הרעיון של להפוך את הוק לדמות בסגנון האן סולו/אש וויליאמס/קורט ראסל ב״צרות גדולות בצ׳יינה טאון״ (אתם יודעים, מורד-עם-בדיחות-קשוח-מבחוץ-אבל-בפנים-יש-לו-לב-גדול) הוא רעיון טוב, ודרך טובה להפוך את קפטן הוק ל״דמות חיובית״, אבל השורות והמעשים שלו בסרט כל-כך קלישאתיים שזה נראה כאילו זה בכוונה. כאילו הוא נועד ללעוג לדמויות כאלה (כן כן, תהיה לא נחמד לפיטר, כולנו יודעים שאתם תהיו חברים בסוף. כאילו, עד שתהפוך להיות רע) אבל למרות זאת, הוק ובעיקר עוזרו לסרט הזה ולסרט המקורי של דיסני, סמי (מגולם פה על ידי השחקן אדיל אקטר, כוכב הקומדיה הבריטית המוערכת "ארבעה אריות") מספקים את מירב הרגעים המצחיקים-בכוונה בסרט.
ויש עוד כל-כך הרבה מה לדבר על הסרט בין הכמות המפתיעה של מוות בסרט, דרך רוני מארה ("נערה עם קעקוע דרקון") בתור הילידה הכי לבנה בתולדות הקולנוע, ועד הופעת אורח ביזארית וחסרת-מילים של קארה דלווין. אבל בואו ננסה להגיע לסיכום. מבחינה ויזואלית, הרבה מאוד מהנופים והמראה הכללי של "ארץ לעולם לא" נראה דווקא די טוב, עם כל מיני טאצ'ים קטנים וחביבים. לעומת זאת, הציפורים ענקיות נעשו ב-cgi לא משהו. מבחינת השחקנים, ג'קמן מהנה, וגם הדלנד ואקטר, בזמן שמילר קצת מעצבן ומארה משעממת. הבעיה העיקרית היא התסריט של ג'ייסון פקס (שלא עלינו, הולך לכתוב את הסרט של "וונדר וומן" ב-2017) שמשלב קלישאות, רגעי פייס-פולם ורגעים מגוכחים ביחד. אבל… משהו בשילוב הזה איכשהו גורם לסרט להיות מעניין. הסרט כל-כך מגוחך וכל-כך מוזר שאולי יש משהו בלראות אותו. הוא אולי לא סרט מוצלח, אבל לפחות הוא לא משעמם.
הסרטים בגיקסטר אינם מדורגים בכוכבים או מספרים, בכל ביקורת הכותב יחליט החלטה נחרצת ודיקטטורית משהו על סרט הקולנוע בו הוא צפה - לראות (בקולנוע), לחכות (למסך הקטן) או לבכות (שם זמני)
לחכות - הסרט לא טוב, אבל אני מרגיש שיש בו רגעים שהם כל-כך מטורפים, כמו הרגע שציינתי בהתחלה, שצריך לראות אותם. אז אם אתם יכולים לראות אותו עם כמה חברים ואולי לשתות קצת, אני ממליץ.
יונתן עמירן
אוהב: סרטים מגניבים, ראפ, קומדיה, ניקולס קייג׳, סרטי קומדיה עם ניקולס קייג׳ עושה ראפ.
לא אוהב: סרטים משעממים