אני אתחיל בגילוי נאות – אני לא חובב הז'אנר הזה של "אימה", אם כי קטלוג ז'אנר הסרט הזה הוא משימה בפני עצמה. פעם זה היה פשוט יותר: סרט אימה הוא זומבים מאוהבים וסרט רומנטי הוא זוג צעירים אוכלים אחד לשני את המוח. או להפך?
בכל מקרה ערבוב הז'אנרים נעשה בצורה מגושמת-מה והוא לטעמי החטא הגדול ביותר של הבמאי והתסריטאי גיירמו דל טורו (שהביא לנו את הלבוי 1 ו-2 וסרטי ההוביט למיניהם). יש אולי שיאהבו את זה ויקראו לזה "עיבוד מודרני" או "מרענן" – אצלי זה בעיקר יצר תחושה חזקה של "WTF?!". נגיע לזה עוד רגע.
עלילת קרימזון פיק (Crimson Peak) מתרחשת בין ארה"ב לאנגליה של סוף המאה ה-19. התפאורה, התלבושות והצילום הוא שחזור מרהיב של התקופה הוויקטוריאנית, ולרגעים יוצר את התחושה הקסומה הזו של אגדה רחוקה.
מיה וסיקובסקה, שהייתה אמורה להיות זכורה לנו מאליס בארץ הפלאות (אם כי לא זכורה לי בכלל, אולי בגלל המשחק המהפנט של ג'וני דפ), היא אידית' קושינג – צעירה אמריקאית שהתייתמה מאימה בגיל צעיר ומאז היא כותבת סיפורים, חיה באושר, ורואה רוחות.
סר תומאס שארפ (טום הידלסטון – לוקי מת'ור, על גרסאותיו, שמגלם את אותה הדמות הדכאונית וההפכפכה) מגיע לעיירתה של אידית' לשכנע את אביה להשקיע במכונה שחוצבת את החימר האדום שבאדמתו באנגליה. החימר אגב מספק לסרט את שמו ולצופים שפע של סצנות סוריאליסטיות בהן נוזל אדום סמיך גועש ממקומות מפתיעים. אידית' מתאהבת בזר האפל והמסקרן, מתחתנת איתו ועוברת לאחוזתו (הקריפית לחלוטין).
אם בשחקנים עסקינן, אולי הדמות היותר ססגונית היא לוסיל שארפ, אחותו של תומאס, המגולמת ע"י ג'סיקה צ'סטיין. ג'סיקה הופיעה עד כה בדמויות די סתמיות (אם לא לאמר מציקות) בהן מארפ מ"בין כוכבים" (Interstellar), קומנדר לואיס מ"להציל את"… פאק איט, פשוט The Martian, ומאיה מ"כוננות עם שחר" (Zero Dark Thirty). הפעם היא אומנם (לדאבוני) לא ג'ינג'ית, אבל משחקת דמות מורכבת, אפלה, דוחה ומושכת באותה נשימה.
לאורך מרבית הסרט הבימוי יציב – נע בין סיפור אהבה מרגש, שבוים כל כך טוב שלעיתים העדפתי שהסרט ייצמד לקו הרומנטי, לבין סצנות אימה מצמררות ומשובחות למדי – אם כי המעבר בין הז'נארים מעט מגושם, כאמור. העלילה היא קלישאתית וצפויה לחלוטין. אחת לשתי סצנות אידית' מתעוררת באמצע הלילה מסיוט לצלילים מבעיתים, ואין דבר שנראה לה הגיוני יותר מלקחת את הפמוטים ולטייל בבית הרדוף…
בחיאת, אידית'! לא קלטת את הקטע אחרי הסיבוב הראשון?!
לקינוח, לקראת סוף הסרט all hell breaks loose. מבלי להיכנס לספויילרים, רק אגיד שהאימה המצמררת השקטה הופכת למרחץ דמים מותח, אם כי הזוי. מה שהיה סרט רפאים כמעט קלאסי, עם ג'אמפ סקיירז (הצעקה המקפיצה הזאת באמצעה סצנה שקטה, הידועה גם בתור הטריק הזול ביותר של סרטי אימה) מעטים ובטוב טעם, הופך לסוויני טוד על סטרואידים.
לא יודע לגבי הזמן שלכם, אבל אני יכול לחשוב לפחות על דבר אחד טוב יותר לעשות עם הזמן של גיירמו דל טורו (אהמ… הלבוי 3… אהמ)
הסרטים בגיקסטר אינם מדורגים בכוכבים או מספרים, בכל ביקורת הכותב יחליט החלטה נחרצת ודיקטטורית משהו על סרט הקולנוע בו הוא צפה - לראות (בקולנוע), לחכות (למסך הקטן) או לבכות (שם זמני
לחכות למסך הקטן, אם אתם מכורים לאימה על כל סוגיה (כולל הפרימיטיביים שבהם). אם לא? תוותרו. לסיכום – לחובבי הז'אנר(ים) בלבד.
בני גאמוס, 25, דוקטורנט להנדסת מכונות בטכניון. עורך עיתון הסטודנטים (במיל'). מניף משקולות קשוח, שהופך לשלולית ורודה (ופרוותית?) ממשחק גאוני של הית' לדג'ר, כריסטוף ואלץ או ג'וני דפ.
רוצים לקשקש עם בני?
ניתן למצוא אותו כאן