מסע ארוך ומלא תהפוכות עבר על מרטין סקורסזה וסרטו החדש "שתיקה" מאז 1989, אז קיבל לידיו את הזכויות לתסריט. כתיבת התסריט נתקעה בשלב מסוים, סקורסזה נתבע על ידי חברת ההפקה על רקע דחיות מתמשכות בפיתוח הסרט, ההפקה הושהתה בסופו של דבר עקב בעיות בגיוס כספים וכוכבי הסרט נאלצו לקבל קיצוץ בשכר. אם כל אלו לא הספיקו, במהלך ההכנות לצילומים אירעה תאונה על הסט בה אדם נהרג ואחרים נפצעו. כן, לא היה קל להביא את "שתיקה" למסכי הקולנוע אבל בסופו של דבר מדובר בסרט של סקורסזה ואי אפשר שלא להתרגש. קשה לי לומר שלאחר הצפייה המחשבה העיקרית שלא הפסיקה להטריד אותי הייתה שאולי באמת היה עדיף לא להעביר את הסיפור הזה למדיום הקולנועי.
במאה ה-17 מצבה של הנצרות ביפן היה בכי רע. מצביאים יפנים החליטו כי אינם מרוצים מאופן השתלטותה של הדת הנוצרית על המדינה והחליטו לעשות כל שבכוחם כדי למגר את הדת מיפן.
היפנים הבודהיסטים לא בחלו באף דרך, אלימה ככל שתהיה, על מנת להצליח. מכתב מגיע מיפן אל הכנסיה בפורטוגל, תוכן המכתב מתאר כי האב פררה (ליאם ניסן) נכנע לשלטון הנוכחי והמיר את דתו. האב רודריגז (אנדרו גארפילד) והאב גארופה (אדם דרייבר), שני כמרים שלמדו תחת האב פררה, מסרבים להאמין לתוכן המכתב. השניים מחליטים להפליג ליפן על מנת למצוא את האב פררה.
הסרט תעתע בי עוד מתחילתו, הוא הציג לי דברים שקסמו לי ומצד שני הטריד אותי ללא הפסקה. הנצרות היא הדת המשפיעה, הגדולה והחזקה בעולם בזה אין שום ספק ופתאום מתגלה לנו תקופה ומדינה שבה נוצרים נרדפים, נרצחים וחיים בפחד. כמרים נאלצים להסתתר פן ייתפסו ויוכרחו להמיר את דתם בטקס שבו הם נדרשים לדרוך על תמונתו של ישו. אם הנצרות (מלבד בימיה הראשונים) נראתה כדת שלא עברה תקופות קשות בהיסטוריה האנושית והציבה את עצמה בדרך כלל לצד שליטי העולם, הרי שהסרט משנה לנו פרספקטיבה זו תוך דקות בודדות. יחד עם החיבור שלי לעולם המיוחד הזה מגיע אחד הדברים הקשים ביותר לבליעה, הליהוק. אנדרו גארפילד ואדם דרייבר שחקנים בעלי כישרון, יחד עם "הסרבן" לגארפילד ו"מלחמת הכוכבים" לדרייבר, אין ספק שהשנים האחרונות של השניים האלו מוצלחות. הבחירה ללהק שני שחקנים אמריקאים לבנים בתור פורטוגזים לא הפסיקה להטריד את מנוחתי ולנתק אותי מהסרט.
מצד אחד בסרט שלוקח את עצמו ברצינות, דואג לדיאלוגים ביפנית ונשאר נאמן לאותה התקופה ומצד שני שני שחקנים לבנבנים שמתרוצצים על המסך. כמו שאני רואה את זה, ליהוק שחקנים מוכרים היה תנאי לקבלת התקציב לסרט. מי חשב שאגיע למצב שבו אני מפרגן לסרט אקשן טראשי כמו "אמונת המתנקש" על כך שלקח צעד אחד קדימה ונתן אור ירוק לדבר בספרדית ובסרט של סקורסזה, כולם מדברים אנגלית שוטפת.
במשך שנים יפן מנוהלת על ידי שלטון טרור דתי, כל זכר לנצרות אם באנשים או בחפצים מטופל על ידי המצביאים. למרות מצב זה, הכמרים מגלים שישנן עדיין אוכלוסיות נוצריות שקיימות ברחבי המדינה ומסתירות את אמונותיהם מפני השלטונות. הסרט בסופו של דבר מתרכז בדמותו של רודריגז (גארפילד), הדמות שלו היא זאת שעוברת את המסע בסרט, מאדם שהאמונה בו איתנה עד למצב של שבירה ופה בדיוק הסרט נופל מבחינתי.
בהיותו סרט דתי, הוא מנסה להציג יותר מידי נושאים שרלוונטים לדת: היחס של דתות מסוימות לדתות אחרות, הגישה של בני אדם שונים לדת, כמה חזקה האמונה של אדם אחד וכמובן "השתיקה" האלוהית במצבי מצוקה. במקום לקחת את אחד הנושאים האלו ולחקור אותו לעומק, הסרט מנסה לענות על כל אחת מהסוגיות האלו לעומק ובכך עושה טעות ונשאר שטחי, שעתיים וארבעים של דריכה במקום לא עוזרות בסרט כבד כמו זה.
לא הרגשתי באף שלב שהדמויות מתקדמות לאנשהו, חצי מהסצינות בסרט הם שחזור של סצינות שצפינו בהם. בערך בכל חצי שעה היינו צריכים לצפות באב רודריגז צופה ביפנים נוצרים שנאלצים שוב ושוב לדרוך על תמונתו של ישו כדי להוקיע את אמונתם. ישנו עומס מונולוגים מוגזם של רודריגז למול אלוהים שנעים הלוך וחזור בין פקפוק באלוהים לבין אהבה ואמונה עיוורת. אפילו לקראת הסוף כשהוא מגיע לנקודת השבירה, המקור שלה הוא מאולץ לחלוטין. הוא לא מחליט לנטוש את אמונתו כי איבד אותה או כי מצא אל אחר, הוא נאלץ לעמוד בפני דילמה מוסרית ולא רוחנית.
כן, רודריגז הוא הדמות הראשית של הסרט, למרות שמו של ניסן ודמותו המתנוססת על הפוסטרים הסיפור הוא של האב רודריגז, ניסן לא מופיע בסרט ליותר מ 20 דקות, טריק זול שנועד למשוך צופים לאור שמו של ניסן.
אחד הנושאים שרציתי שיגעו בי היתה דווקא דמות משנית של אדם בשם קיצ'ג'ירו. קיצ'ג'ירו הוא אדם חלש, אבל כזה שרוצה להיות חזק. הוא דמות מעגלית, הוא מוצג בתור מישהו שבמקש מחילה לאור מעשי העבר שלו, בפעם הבאה שהוא יעמוד מול מבחן קשה הוא ייכשל מה שיוביל אותו לבקש שוב מחילה. הרעיון שעומד מאחורי הדמות שלו הוא פשוט יפה, אדם שמנסה להיות חזק ונכשל פעם אחר פעם, אנחנו אמורים להתעצב שאנחנו רואים אותו אבל משום מה הוא הופך למעין בדיחה מגוכחת שמלווה את הסרט.
הסרט הצליח לכבוש אותי דווקא בכל המסגרת שמסביב לסיפור. הצילום (שכולו בוצע ב 35 מ"מ) היה שונה מאוד ממה שסקורסזה רגיל, הצילומים היו ארוכים איטיים ולא המהירים שאני רגיל לראות, לדקות מסוימות שכחתי שאני בסרט של סקורסזה. הסרט בדומה לשמו, אינו בעל פסקול, רובו מונע על ידי רחשי הרקע והדיאלוגים שיוצאים מהסט או מהדמויות ולא ממוזיקת רקע. אך הדבר שאהבתי ביותר הוא דווקא האכזריות היפנית שבאה לידי ביטוי לאורך כל הסרט, לראשונה ראיתי את הדרכים המזוויעות ביותר בהוצאת הורג הן פיזית והן פסיכולוגית, לא נחסך מאיתנו שום דבר בהצגתו של הטרור הדתי ביפן.
למרות כל המסגרת היפה, הסרט טחן במשך שעתיים את אותם נושאים ללא התקדמות משמעותית בעלילה או בפיתוח הדמויות. כל מסעו של הגיבור נגמר במעין אקורד צורם של חוסר היגיון שלא מתאים לסרטיו הקודמים של סקורסזה.
שורה תחתונה
בניגוד לפעמים קודמות סקורסזה לא מצליח לספק את הסחורה. "שתיקה" הוא סרט מתיש ומפספס את כל המסרים שרוצה להעביר. תוותרו עליו.
נתי אקב
בן 29, גיק הייטקיסט קלאסי. חובב סרטים באופן מושבע. אוהב כל סרט טוב ללא הבדלי אולפן, במאי ושחקנים. שונא שמייקל ביי הורס את הילדות שלי ואת הפריקוולים שהשמידו את מלחמת הכוכבים